בין תא"ל (במיל') עופר וינטר, הקצין מעורר המחלוקת, לבין אלי פלדשטיין, יועצו של ראש הממשלה הנאשם בעבירות ביטחוניות, עובר קו ישר. מלבד היותם מושאי הסיקור בתוכנית הראשונה לעונה של "יהיה טוב" (בהגשת עמרי אסנהיים ורוני קובן, ב"כאן 11"), הסיפור של שניהם מעלה לפני השטח את העימותים האחרונים בין הדרג הצבאי לדרג המדיני.
ראשית שודר החלק הראשון של הריאיון עם עופר וינטר, כן חלק ראשון. מה חשבתם, שאחרי שהקדימון לריאיון הנחשק עורר כזו סערה, ב"כאן" לא ינסו לסחוט את הלימון עד הסוף? אז בחלק הראשון לא שמענו את ציטוט "התזת הראש" של וינטר, אבל קיבלנו צלילה לסערות הקודמות שעורר. נו טוב.
החלק הראשון לא מעלה אף כותרת שערורייתית שמשתווה להתבטאויות שהשמיע על הרמטכ"ל, אבל הוא לא בלתי מעניין. המסקנה הראשונה והמתבקשת היא שאתמול, אחרי חודשים של שתיקה, הזניק וינטר את הקמפיין הפוליטי שלו. הפלטפורמה: רכיבה על מתקפת הדרג המדיני על הדרג הצבאי, בניחוח משיחי.
בין היתר, עסק הריאיון בפקודת הקרב של וינטר, אז מפקד חטיבת גבעתי, לחייליו במבצע "צוק איתן". קשה לדמיין את זה היום, כאשר חיילים מסתובבים בשגרה עם תגי "משיח", אבל אי אז ב-2014, הנופך הדתי שיצק וינטר לפקודת הקרב עורר סערה. וינטר נשאל אם הוא מתחרט על דבריו, והוא אומר את הצפוי: "הייתי זועק יותר". לא פלא, אם היה כותב את הפקודה היום, הייתה זו שעתו היפה (או המכוערת, תלוי את מי שואלים) של וינטר בקרב הציבור הישראלי. מה היו חושבים על זה היושבים בהאג – אפשר רק לנחש.
בהמשך מתמקד אסנהיים בסערה נוספת של וינטר, בה הציג לשר הביטחון דאז משה (בוגי) יעלון תצוגת תכלית לטיפול במנהרות, בניגוד להוראת מפקדיו הישירים. וינטר מתעקש כאן שהוא לא סירב פקודה, שכן הוא קיבל פקודה משר הביטחון – שנמצא מעל מפקדיו בצבא. אם היו מפקדיו מעבירים את ביקור הרמטכ"ל לבסיס חטיבתי אחר, הם היו חוסכים ממנו את המטרד, כך לשיטתו.
האם הפתרונות שהציע וינטר (הזרמת עשן או גז דליק לתוך המנהרות כדי לאתרן ולהשמידן) הוכיחו את עצמם? היה מתבקש לחזור לסוגיה בצל השמדת המנהרות המאסיבית במהלך המלחמה, אבל אסנהיים מדלג לתקרית בה נפגש עם ח"כ דאז נפתלי בנט, ולא עדכן את מפקדיו. האמת? בתוך ים הספינים והשערוריות, קשה להאמין שמישהו פרט לחובבי הפיקנטריה הצבאית יאבד שינה על השאלה הזו.
ולסיכום החלק הראשון של התוכנית, ראויים לציון דבריו של אסנהיים, שהתייחס לאמירת "התזת הראש" של וינטר, ואמר כי היה צריך לעמת אותו בזמן אמת מול הרטוריקה הקשה שהוא נקט בה. זה ראוי לציון מכיוון שניכר שהסערה שעורר הקדימון גרמה לאסנהיים לעשות חושבים. עיתונאי אחר היה מתבשם בסערה הזו, שעשויה להיתרגם לרייטינג גבוה עבור הערוץ המשווע לעוד עיניים. אך אסנהיים, שתחת אמתחתו אינספור תחקירים רציניים, אולי לא חש נוח מול ההשלכות של השיח הקיצוני שהתעורר בימים האחרונים. הלוואי שזה היה מובן מאליו, אבל בנוף התקשורתי של היום, זה נדיר ומרענן.
ואם כבר יושרה עיתונאית, הכתבה שבה מלווים קובן ואסנהיים את הוריו של אלי פלדשטיין לאסוף את הנאשם שמשתחרר למעצר בית, נפתחת בגילוי נאות: לאסנהיים היכרות אישית עם פלדשטיין, אותה הוא מתאר כידידותית עד חברית. שמו גם מופיע בכתב האישום נגד פלדשטיין, כאחד מגורמי התקשורת אליהם פנה בניסיון לפרסם את המסמך שפורסם לבסוף ב"בילד" הגרמני.
כבר מההתחלה ברור שזו כתבה מאוד אישית, שמציגה את האדם מאחורי כתב האישום, ובעיקר – את זוג ההורים שלו שיש בהם איכויות שובות לב. אבל זה לא אומר שאסנהיים וקובן עושים הנחות לפלדשטיין עצמו.
אומרת אמו של פלדשטיין: "המשפחה שלנו היא החלום הרטוב של מדינת ישראל". זה לא הולך כל כך עם הצניעות החרדית הידועה, אבל האמת? לא משנה מאיזה צד של המפה מגיעים או מה חושבים על מעשיו ומניעיו של פלדשטיין עצמו, בינה ויהושע פלדשטיין הן דמויות מרתקות, וייצוג של החברה החרדית שנדיר לראות.
בהקלטה שמשמיעים ההורים, של שיחתם הראשונה מאז מעצרו, שומעים את הקשר המרגש בין אלי להוריו. הבן מבקש לשמוע שהם גאים בו עדיין, והאב מבטיח לו: "אני הייתי גאה בך גם כשזרקו עליך אבנים כשהתגייסת לצה"ל". זה רגע נוגע ללב, והשיחה נמשכת ונמשכת עד שהאב לא מסוגל לשמוע עוד (וזו באמת שיחה מאוד אמוציונלית).
קובן ואסנהיים מעמתים את ההורים עם עובדות כתב האישום – בנחישות אך ברגישות. הם מציגים את גרסתם, לפיה פלדשטיין פעל בשירות ראש הממשלה – וזה יגיע כעד הגנה בבוא היום. קובן מזכיר שלנתניהו יש הרגל של התנערות ממקורביו ברגע שאינו זקוק להם, אבל הוא לא מנסה להוכיח אותם יותר מדי. בסופו של דבר הגיוני שעמדתם בנושא מושפעת מעמדתו של אלי עצמו. אפילו יותר הגיוני, ואנושי, שעמדתו משפיעה עליהם הרבה יותר מדיווחים בתקשורת.
בסופו של דבר, בשני חלקי התוכנית, עמדה בפני קובן ואסנהיים משימה לא פשוטה: לאפשר לדמויות שעומדות בלב מחלוקות בוערות בחברה הישראלית, לעמוד בקדמת הבמה בצורה מורכבת. וינטר הוא כנראה קצין סורר, אבל זה לא פוטר את הצבא מדין וחשבון מתלונות כאלו ואחרות שהוא מעלה, וזה בטח לא גורע מהקריירה הצבאית המרשימה שלו.
אם אלי פלדשטיין ביצע עבירות ביטחוניות – יקבע בית המשפט, אבל זה לא סותר שמדובר באדם עם סיפור ייחודי שבחלקו עשוי להיות מעורר השראה לצעירים חרדים. זה גם לא גורע מכך שההצצה האינטימית אל חייו האישיים מרתקת ואפילו מרגשת.
בנוף הישראלי היום, שבה כולם הם קדושים או נבלים מוחלטים, בסך הכל התוכנית מרגישה מאוזנת. כמובן שניתן לטעון שבעזרת עריכה קלה והשמטה של השאלות הנוקבות, שתי הכתבות יכולות לשמש כתעמולה שמשלהבת את הקרע החברתי. אבל זה כבר מעבר לשליטתם של קובן ואסנהיים.
מה שבשליטתם זה שהם קיבלו גישה בלעדית לשתיים מהדמויות המדוברות בישראל, ועשו מזה את המיטב. כמעט אפשר אפילו לסלוח להם על הטיזינג חסר הבושה להשתוללות של וינטר שכנראה תדביק אותנו למסך גם בשבוע הבא.
