אחרי שמונה חודשי לחימה כמעט, עידן גלפר הרגיש שהוא חייב קצת אוויר. במקום ריטריט, הוא העדיף אמנם להיכנס לבית 'האח הגדול' ברשת 13, אבל מבטיח שבצוות שלו יידעו להשיג אותו גם שם במקרה הצורך ("אין שום סימני שאלה – אני אצא"), מספר איך החשיפה לזוועות בעוטף שינתה אותו ("אתה מבין שזה הדבר החשוב ביותר שתעשה בחיים שלך") ומה חשוב לו להבהיר לסגן הרמטכ"ל
עד 7 באוקטובר עידן גלפר היה עוד רווק תל אביבי בן 29, עם עבודה בהייטק ושותף לדירה. שמונה חודשים אחר כך, הוא מסתכל על החיים שהיו לו לפני המלחמה ולא מצליח להכיר אותם. "כשאתה כל כך הרבה זמן בצבא, מוזר פתאום לצאת הביתה", הוא מסביר, אחרי ששירת כמעט שמונה חודשים ברצף בעזה וביהודה ושומרון כלוחם מילואים בחטיבת גבעתי. "מה עכשיו, לחזור לעבודה? אתה מרגיש כמו חייזר. כולם בתל אביב ברגיל, מסיבות, עניינים, ישיבות, חברים, הכי רחוק מאיפה שהיית לפני שנייה. כולם גם עם אותם פרצופים מודאגים, שואלים את אותן שאלות. מסתכלים עליי, לא יודעים אם אני אותו עידן. בקיצור, זה לא נעים ולא כיף".
הם צודקים, השתנית? "משהו השתנה בי, ברור, לא יכול להסביר בדיוק מה, אבל חזרתי אחר. המזל שלי היה שאחרי שחזרתי מעזה ואחרי חופש של חודש בבית, הלכתי לתפוס משימות ביהודה ושומרון 50 יום. כל לילה יוצאים למעצרים, מביאים פעילי טרור מהבתים. ממלחמה אחת למלחמה אחרת".
ושם הרגשת יותר בבית? "כן, הרגשתי שבצבא יותר מבינים אותי. וגם, מי אני בכלל? רוב החבר'ה שלי במילואים חובשי כיפה סרוגה, כבר נשואים עם ילדים, לא רווקים תל אביבים בלי אחריות. אני יוצא הדופן שם. אז אם הם מגיעים לצבא, ברור שגם אני. אנחנו יחד מ-2012, מאז שהתגייסנו. זאת המשפחה שלי. אנחנו עושים בשירות משימות כל כך ערכיות, שמה בעבודה שלי בהייטק יוכל לרגש אותי ככה כשאחזור? אין סיכוי".
את הריגוש החדש שלו הוא מקווה למצוא בבית "האח הגדול" (שעלתה בשבוע שעבר ברשת 13). "ביהודה ושומרון היה לי המון זמן מת. ביום, עד למעצרים בלילה, אתה יכול לנוח, אז יש לך הרבה שעות בטלפון. בדיוק קפצו לי הרבה פרסומים על ליהוקים ל'האח הגדול', אז שלחתי סרטון מצחיק שלי באפריל. לא חשבתי שיחזרו אליי, אבל התקשרו מהר מאוד. ישבתי עם המלהק, המשכנו לשלב הבא והכול התחיל להתגלגל. לא הצלחתי לחשוב ואני כבר בפנים".
אבל למה "האח הגדול" דווקא? "כדי לראות אם זה מה שיחזיר לי את הריגושים והשטויות לחיים. זו הסיבה האמיתית. מצאתי את עצמי משתעמם בעבודה, מחכה כבר לזימונים לצבא, אורז את התיק שבוע לפני, עומד ליד הדלת כמו ילד. לא הגיוני שמעכשיו רק אחכה לצו הגיוס הבא. אני רוצה להתרגש גם באזרחות, עם כפכפים ושורטס. קיוויתי שאולי החוויה הזו תנער אותי קצת, שאולי אכיר אנשים מעניינים, שלא אדבר רק על הצבא, שמשהו יתעורר אצלי מבפנים ואצליח לחיות שוב. שאחזור להיות עידן של פעם שעושה צחוקים, לא רק מקסימום מחייך וזהו. וחוץ מזה, אחרי שמונה חודשים שאני כמעט רק חייל, אני צריך קצת לנוח. לנשום. טיסה לחו"ל זה לא משהו שאני יכול להרשות לעצמי כשהמדינה שלי במצב הזה. רציתי להישאר בארץ, אבל באיזשהו נופש".
לא ממש בטן-גב קלאסי. "נכון, אבל בסופו של דבר שאלתי את עצמי, למה לא בעצם? ולא הייתה לי תשובה. מה יש לי להפסיד? אני נכנס בראש של: אחי, אתה בשעשועון, בניסוי קבוצתי, אתה חברותי, בן אדם סבבה, פשוט תזרום. הכול יהיה טוב".
"לא הבנתי איך אני עובר את זה ונשאר אותו בן אדם"
הוא נולד באשדוד לאבא מכונאי ולאמא אשת חינוך. אחרי השירות בסיירת גבעתי, למד גיאוגרפיה באוניברסיטת באר-שבע ויצא לחקור את העיר הגדולה. כבר שלוש שנים הוא גר בתל אביב, ועובד בסטארט-אפ למיפוי תת-קרקעי כמפתח מערכות מידע גיאוגרפי. "עוד מהצבא אני אוהב מפות, תמיד הייתי נווט מעולה שיודע ללמוד כל יעד ולהתמצא טוב בשטח, לא צריך גוגל מאפְּס ולא כלום. אני גר עם שותף עורך דין ואנחנו חברים ממש טובים. מת לראות את ההפתעה שלו כשיבין למה אני לא בבית. למרות שבתכלס, כמו שהבנת, לא הייתי יותר מדי בבית בחודשים האחרונים".
איפה היית ב-7 באוקטובר בבוקר? "בדירה שלי בתל אביב. התעוררתי באזעקה הראשונה, ירדתי מקומה שלישית לקומה ראשונה, כי אין לי ממ"ד. היינו שם רק קרן מוועד הבית ואני. אני זוכר ששאלתי אותה, מה פספסתי, אני עד כדי כך מנותק? כי ביומיום אני לא צופה בחדשות. היא אמרה שהיא גם מופתעת ואין לה מושג מה קרה. עליתי הביתה, הדלקתי את הטלוויזיה וראיתי את הטנדרים של חמאס. מיד הבנתי מה זה אומר, התחלתי לארוז את הציוד הצבאי ולרדת דרומה.
"בשמונה בבוקר, בנסיעה לעוטף דיברתי עם בת דודה שלי שהייתה במסיבה ברעים והכוונתי אותה לאן לברוח ואיפה להסתתר. אחר כך דיברתי עם אחד המפקדים שלי והסברתי לו שחייבים להקפיץ אותנו, כי אנחנו במלחמה. שיחה מספר שלוש הייתה עם חבר מהצוות שגר במפלסים, עלה בדיוק על כביש 232 ונתקל במחבלים, חטף שלושה כדורים בבטן ופינו אותו. הוא הפצוע הקשה הראשון שהגיע לבית החולים ברזילי. שבועיים שכב שם מורדם ומונשם. וכל זה בדרך דרומה.
"הגעתי עם המפקדים שלי לשטח נובה ברעים ומשם לכל העוטף. חמישה ימים שבהם ראינו הכול – מחבלים, גופות של בליינים ואזרחים. ברגעים מטורפים הייתי מסתכל מבחוץ בזום-אאוט על המצב ועל עצמי, על מה שאני עושה, ולא הבנתי איך אני עובר את זה ונשאר אותו בן אדם. מה שראו בסרטונים הכי קשים? אני ראיתי בעיניים, הרחתי, נגעתי".
מהעוטף המשיך עם הצוות שלו לעזה. "היינו הראשונים שנכנסו פנימה, בסוף אוקטובר. היינו שם חודשיים, עם יציאה להתרעננות של כמה שעות פעם בשבועיים. זה היה החלק הקל בכל התקופה הזו, להילחם. אחרי שאתה רואה שחיות אדם פרצו לבתים, לקחו בנות ופגעו בהן, איפה ההתלבטות בכלל? אתה רוצה לנקום".
לא פחדת? "יש רגעים של פחד, שאתה חושב עם עצמך איך מתאפסים, אבל לא נותנים לו להשתלט. זה עובר מהר כשאתה מבין את המשימה, אתה רוצה למצוא ילדים ובנות חטופות, אז אין מקום לעצמך. אתה מפחד, ומה איתם? זה מה שהיה לי ולכל הצוות בראש.
"היו גם מילואימניקים שחטפו אש, אמרו 'זה גדול עליי' ויצאו מעזה, אני לא שופט. וכשעוד אחד ועוד אחד יוצאים, גם המוטיבציה יורדת ואתה נלחם במחשבות קשות. היו לנו היתקלויות, הרבה פצועים חברים, הרבה הרוגים חברים. הייתה תקופה שחיילים באחד הגדודים בחטיבה אמרו שהם לא מבינים את המשמעות של מה שהם עושים. כובשים בתים, נשארים בהם שלושה ימים, ממשיכים קצת קדימה ואז בולמים אותם שוב והכול תוך סכנת חיים. זה ממש השפיע על השביזות והמורל.
"ואז הגיעה שיחה עם אחד המפקדים, קראנו לו 'מושל בית חאנון', אני לא רוצה לחשוף פה את השם האמיתי שלו, שבחיים לא אשכח מה שאמר לנו. הייתי הקשר שלו, זה שהולך איתו ואחריו לכל מקום. היינו ביחד כמו בבית 'האח הגדול'. הערצתי את האדם הזה, על הרוגע והאומץ שיש בו. ערב אחד, אחרי שפוצצנו מנהרות, הגענו למטע של לימונים, לא אשכח את הריח שהיה שם, עד עכשיו הוא אצלי באף. הוא אסף אותנו לשיחת מוטיבציה, עמד שם, כולם ישבו על החול, מלוכלכים, איבדו חברים, ודיברו על האישה, הילדים וכמה זמן זה עוד יימשך. העלו את כל החרא. והוא אומר להם תקשיבו – קרה משהו היסטורי במדינה ואנחנו נקבע עכשיו איך ההיסטוריה הזו תיכתב. ואם אנחנו לא נעשה, אף אחד לא יעשה כלום.
"אמרתי לעצמי באותו רגע שאני מעריץ אותו. מהייטקיסט תל אביבי שרואה מלא גופות ולא מבין מה הוא עושה שם, הבנתי אחרי השיחה שאם הוא יגיד לי עכשיו 'תסתער בתחתונים', אני מסתער. משם אתה כבר לא מפחד מכלום, אתה מבין שזה הדבר החשוב ביותר שתעשה בחיים שלך".
"אני מאמין שזוגיות זה משהו שאני יכול למצוא שם די מהר"
במעבר חד, גלפר נמצא במלון, שם הוא מתבודד לפני כניסה לתוכנית ריאליטי שהערך המוביל אותה הוא רייטינג. פרופורציות לפחות לא יחסרו לו. "תראי. לא ראיתי כמעט 'האח הגדול'. המתמודד האחרון שעקבתי אחריו זה אליאב רחמים, כי בת הזוג שלי לשעבר הייתה המפקדת שלו ביהל"ם. ראינו את העונה יחד רק כי היינו בזוגיות, והתאהבתי בבחור. נהיינו חברים. עכשיו אני עוד שנייה נכנס בעצמי ועדיין לא מתרגש כמו רוב המתמודדים, ככל הנראה. הראש שלי עוד על הצוות שלי בצבא, על החברים שנלחמים בעזה. בכל רגע נתון יש לי חברים בלחימה".
לא מלחיץ להתנתק עכשיו? "זה שאני לא יודע מה קורה בחוץ, יהיה משהו שאצטרך להתמודד איתו לבד שם בפנים. אבל השארתי קצוות די סגורים. אני יודע שאם יצטרכו אותי ואני חייב לחזור, המסר יגיע אליי בכל דרך ואין שום סימני שאלה ואני אצא. אולי בצוות שלי יפרגנו לי, כמו שאני הייתי עושה בשבילם, אבל הודעתי להם שאני קודם כל רוצה להיות איתם. הם יגיעו לאן שצריך כדי לעדכן אותי, בית 'האח הגדול' לא יעצור אותם.
"בסופו של דבר אני הבן אדם הכי פשוט בעולם שקיבל הזדמנות לעבור חוויה חד-פעמית, ובו-זמנית אני מודע כמובן למצב של המדינה. בכל שבת שלא הייתי בצבא הגעתי לעצרת של משפחות החטופים בכיכר. הן בלב ובראש שלי ואני איתן לאורך כל הדרך. הייתי פשוט חייב זמן לעצמי, קצת לנשום את כל החוויה, אבל אחזור להילחם אם יצטרכו".
מה אתה חושש שיגלו עליך בבית האח? "תראי. אני סתלבטן. יש מצב שאחשוב שמישהו הוא חבר שלי ואסתלבט עליו מהר מדי והוא ייקח את זה קשה. או שהאנשים בבית לא יפרשו את זה טוב. אני אוהב להסתלבט, אבל עושה את זה רק מאהבה, כחבר".
וחוץ ממיליון שקל, עם מה היית רוצה לצאת מהתוכנית? "אני רווק, אז אני מאמין שזוגיות זה משהו שאני יכול למצוא שם די מהר. אני בחור של קשרים ארוכים, מתאהב, לא משחק. אבל האמת היא שגם למדתי משחק בעבר ויש לי חלום במגירה לשחק בסדרה או בסרט. לא מעניין אותי להעלות סטוריז כל היום או לדגמן לרשת אופנה, זה לא בראש שלי. נטו משחק יהיה הגשמה עצמית מדהימה".
מה הרגע הכי הזוי שהיה לך במלחמה? "זה היה בעזה. התמקמנו בבית כלשהו כשפתאום הגיע לשם הרמטכ"ל. זה היה אחד הבתים הראשונים שהוא ביקר בהם בעזה. הוא נכנס עם כל הפמליה שלו, סגן הרמטכ"ל, הרל"שיות, לבית צפוף וקטן, כמו בית 'האח הגדול'. עכשיו, אני לא איש צבא, לא מכיר פרצופים, ניגש אליי סגן הרמטכ"ל ושואל, 'איפה אני עושה פה פיפי?' ואני, אין לי מושג מי זה. גם לא מעניין אותי מי עם פלאפלים ומי עם חרבות, מתייחס לכולם אותו דבר.
"אני לוקח אותו לאחד החדרים שהפכנו לשירותים. עשינו חור בקיר עם פטיש ושמנו בקבוק. אמרתי לו: 'לבקבוק הזה אתה משתין, אבל תקשיב לי טוב, אם אתה מטפטף ולא מנקה אחריך, אני הורג אותך'. הוא מסתכל עליי, ואני רואה את העיניים שלו מתגלגלות. ואז הוא בוחן את השיער שלי, את הזקן, ובטח אומר לעצמו בראש, טוב, זה מילואימניק, נוותר לו. מאמין שאם הייתי בסדיר הוא היה יוצא עליי, אבל הוא רק גיחך והמשיך בשלו. אז אם הוא יקרא את הכתבה הזאת, אני מקווה שהוא יבין".
