פרישתו מצה"ל של מפקד אוגדת עזה, תא"ל אבי רוזנפלד, היתה ידועה מראש. אין שום דרך שהוא היה נשאר בצה"ל אחרי שכשל במה שהגדיר במכתב ההתפטרות שלו כ"משימת חיי" – הגנה על יישובי העוטף. יש שאומרים שרוזנפלד פרש מאוחר מדי. שהיה עליו להניח את המפתחות כבר ב־8 באוקטובר וללכת הביתה, לנוכח הקריסה המוחלטת של ההגנה בגזרתו והמחיר העצום שנלווה אליה בהרוגים, בחטופים, ברכוש ובתסבוכת האסטרטגית שמדינת ישראל נקלעה אליה. המחמירים סבורים שהיה על מפקדיו להדיחו, לא רק משום שכשל בהגנה, אלא משום שהעדיף באותה השבת – שבה נותר כמפקד תורן באוגדה – להישאר בחמ"ל ולא לצאת להילחם, בניגוד למה שמצופה ממפקד ולוחם.
רוזנפלד מכיר את הביקורת עליו. בשיחות סגורות הסביר את החלטתו בכך שהמפקד נדרש להיות במקום שבו השפעתו על הקרב היא הגדולה ביותר, ובאותה השבת זה היה בחמ"ל, משום שהוא אפשר לו את נקודת המבט המיטבית. הוא נותר בו במהלך כל אותו היום ורוב היום שלמחרת, עד שהגזרה התייצבה ואחרוני המחבלים חוסלו.
שבוע אחרי המתקפה: מפקד אוגדת עזה מדבר לראשונה (ארכיון) // דובר צה"ל
ספק אם החלטתו היתה שורדת את מבחן התחקירים, שנמצאים לקראת הישורת האחרונה. גם אם בסופו של דבר היה נקבע כי היא היתה סבירה, הכישלון כולו אינו סביר, ורוזנפלד היה משלם עליו את מלוא המחיר – כלומר, מודח. רוזנפלד הבין זאת, וכמו ראש אמ"ן אהרון חליוה לפניו הוא בחר לקחת את גורלו בידיו, ולהודיע בעצמו כי הוא עוזב. ממילא כבר נקבע לו מחליף, וגם מועד ההחלפה ידוע באופן כללי – מתישהו בקיץ הקרוב.
רוזנפלד, שגדל ביחידת שלדג ואף פיקד עליה, עשה את רוב תפקידי השטח שלו בעזה – כמג"ד, כמח"ט וכמפקד האוגדה. כמו כולם, הוא נשבה באשליית השקט והאמין שחמאס מורתע, והיה בטוח כי המודיעין יספק לו התרעה מוקדמת במקרה של שינוי מגמה. בלילות טרופי השינה שצפויים לו הוא ישאל את עצמו לנצח מדוע לא העלה כוננות בגזרה משנכנסו אותם "אותות חלשים" בלילה שקדם למתקפה, ומדוע לא נלחם על שימור כוחות ורכיבי הגנה שהועברו ליו"ש מגזרתו.
רוזנפלד הבהיר כי יישאר בתפקיד ככל שיידרש, עד שיוחלף. החלפתו תתעכב עד להשלמת התחקיר על הקרב בבארי, שבו קיבל מפקד האוגדה המיועד – תא"ל ברק חירם – את ההחלטה לשגר שני פגזי טנק לביתה של פסי כהן שבו הוחזקו חטופים, שנהרגו ביחד עם המחבלים שהחזיקו בהם. זאת היתה אחת מההחלטות הקשות שהתקבלו באותה השבת, ואחת מהשנויות במחלוקת; בימ"מ, שהובילה שלשום את חילוץ ארבעת החטופים מעזה, סברו שהיה להמתין ולחפש דרכים אחרות שיאפשרו לחלץ את החטופים בחיים.
אפשר להעריך בזהירות שהאירוע הזה – למרות הטרגדיה העצומה שגלומה בו – לא יעמוד בהמשך דרכו של חירם: צה"ל אינו משופע במפקדים מצטיינים, ובאותה השבת חירם נדרש היה לבחור בין החלטות שכולן היו גרועות. עם זאת, טוב יעשה חירם אם יזכור שצבא הוא ארגון שבו מפקדים אמנם נדרשים לקבל החלטות, אבל גם לבצע פקודות ולא לחרוג מהן (כפי שעשה כשהורה לפוצץ את מתחם אוניברסיטת אל־אזהר בעזה, בניגוד להנחיות), ובעיקר – שישכיל להרחיק מקרבתו אינטרסנטים פוליטיים למיניהם, שמנסים להשתמש בו כדי לקדם אג'נדות שזרות לצבא.
האתגר שניצב בפניו של חירם יהיה כפול. הראשון, ביטחוני – לייצב קו גבול חדש שיהיה מכשול של ממש וגם מקפצה קבועה לפעילות התקפית בתוך עזה. השני – להשיב לא רק את הביטחון, אלא גם את תחושת הביטחון, ליישובי העוטף ותושביהם, ולשקם את האמון בין צה"ל לבינם שקרס ב־7 באוקטובר. אלה משימות עצומות, שספק אם יושלמו במהלך כהונתו, שתלווה ברובה בהמשך לחימה בעוצמה משתנה.
אשר לרוזנפלד, הוא יצדיע לדגל ויפרוש. מהיכרות אישית רבת שנים, מדובר באדם מצוין ובמפקד מצוין שכשל, ויישא את הכשל הזה איתו לעד. לזכותו ייאמר שהוא לקח אחריות מהרגע הראשון, ואתמול הוא גם מימש אותה. מפקדים אחרים בצה"ל (והרמטכ"ל בראשם) ינהגו כמותו, כשמנגד דרג מדיני שגורף קרדיט על הצלחות וממשיך להימלט בפחדנות מאחריותו לכישלונות.
