השאלה הכי מטרידה בסבך פרשיות המסמכים וההדלפות היא: למה מלכתחילה המסמכים המדוברים, המטלטלים, לא הונחו על שולחן ראש הממשלה. אפשר לשאול גם למה חומר אותנטי כזה מגיע ללשכת נתניהו בדרכים־לא־דרכים. לפי החשדות בהיגנב, בהיסחב, בהיחבא ובהידלף.
משום מה עולה אסוציאציה לתיקי האלפים, ולתהייה שניקרה בראש: מדוע מלכתחילה שראש ממשלה יצטרך ללכלך את ידיו בשביל מעט, ממש מעט, סיקור הוגן, בתוך אוקיינוס תקשורתי מונוליתי, מגמתי, מוטה ועוין כל כך?
המשותף לשני האירועים הוא לא רק התקווה האינפנטילית שמתעוררת בלב כל כך הרבה פוליטיקאים ופרשנים שהנה־הנה נמצא התיק שיפיל את נתניהו. מה שקושר בין שתי ה"פרשיות" האלה היא הקרימינליזציה של פרקטיקה תקשורתית־פוליטית בסיסית. אז ניסו, מסתמן שללא הצלחה יתרה, להפליל יחסי תן־קח אלמנטריים בין פוליטיקאי לגופי תקשורת. המגמתיות היתה ברורה, הסלקטיביות היתה שקופה.
וגם עכשיו, כנראה, מתנהל מאמץ מערכתי להפליל פרקטיקה תקשורתית אלמנטרית – הדלפת מסמכים. וגם עכשיו זה נראה מגמתי וסלקטיבי. דעת הקהל הישראלית חשופה בכל יום, ערב־ערב, להדלפות מטורפות שמוצאן מתוך מערכת הביטחון, חלקן כוללות צילומי מסמכים מסווגים, באחרות אפשר לשמוע הקלטות או תמלולים. שום דבר מזה לא נחקר. חלקנו, בעיקר טיפוסים נוקדנים בעלי זיכרון, ממתינים בסבלנות לתוצאות החקירה על הדלפת סרטוני האבטחה ה"מפלילים" של לוחמי יחידה 100 מהמתחם הסודי, המסוגר, השמור ביותר בישראל מאז תחילת המלחמה: שדה תימן. נמשיך לחכות.
עבירה חדשה: ניסיון לשכנע
עוד יותר מדאיגה היא הקרימינליזציה של הפעולה האלמנטרית שיכול ואמור לעשות מנהיג פוליטי: להשפיע על עמדות הציבור. צובעים את זה בתקשורת כ"מבצע השפעה", זה מופיע בכתב החשדות כמאמץ להטות את דעת הקהל נגד עסקת חטופים. עיתונאים מביעים זעזוע מכך ש"ראש הממשלה ניסה לשכנע". כך נולדה בישראל אתיקה פוליטית חדשה: אסור לראש ממשלה, בעיקר אם קוראים לו נתניהו, לנסות לשכנע את הציבור או להוביל מהלכים תקשורתיים שישפיעו על דעת הקהל.
הדבר הזה, השפעה על דעת הקהל, מותר בדמוקרטיה הישראלית רק למערכת הביטחון, ובראשה הצבא והשב"כ. וזו בדיוק הסיבה שהסיפור הזה הפך לפרינציפ שעליו מוכנים הרמטכ"ל, ראש השב"כ ומערכי הדוברות שלהם לצאת לקרב חייהם, בכל האמצעים, בלי התפשרות ובלי סלחנות.
תיאורטית, אפשר היה להבין מדוע בוער לרמטכ"ל לחקור, לבלום ולגדוע תופעה – מדאיגה בהחלט – של דליפת מידע מסווג מתוך המערכת הצבאית. לגיטימי גם שהוא יבקש סיוע מגופים כמו השב"כ או המשטרה. אבל אופן התגלגלותה של הפרשה, צורת המעצרים והארכתם הנמשכת, מה שמדווח עד כה ממהלכי החקירה והיחס לזכויות הנחקרים – מעידים על מוטיבציה אחרת.
מה שבאמת מטריף את צמרת הצבא והשב"כ הוא אובדן השליטה על רצף המידע. נשמט מידיהם המונופול על פיזור הידע המסווג הקשור במלחמה ובהתנהלותה, ובעיקר הופקעה מהם היכולת לקבוע מה ייצא החוצה, מתי, למי – ובאיזה מסגור פרשני.
זה אל"ף־בי"ת של יחסי צבא־חברה בזמן מלחמה: לצבא ולצמרת הביטחונית יש שליטה טוטאלית בזרם המידע שיוצא החוצה – ולעיתים הדבר הכרחי לניהול מבצעי תודעה.
עד שהגיע אותו מסמך מודלף, שלראשונה יצר אצל צרכני התקשורת בארץ ובעולם ספק בדבר הנרטיב שמספקת הצמרת הביטחונית לדעת הקהל. שהרי עד אז, ובאין מפריע, פורסמו אינספור מידעים והודלפו בלי סוף מסמכים ונתונים בתקשורת בארץ. ומה שלא הותר על ידי הצנזורה בארץ מצא את דרכו באורח פלא לגופי תקשורת זרים. שום דבר לא עצר את שטף המידע, שממנו השתמע נרטיב מאוד ברור: יש סיכוי לעסקה, יש רצון, צריך להתגמש, אפשר לעצור את המלחמה, חמאס מוכן לשקול – אבל הדברים נעצרים בצד השני. כלומר, נתניהו "תוקע עיזים" ומפקיר, ממניעים של הישרדות פוליטית, את החטופים.
קציני הנדסת תודעה
אני לא אטען שאת הנרטיב הזה הנדסו במערכת הביטחון הישראלי; אבל אפשר לשער שפרשנים ופוליטיקאים ישראלים יכלו לטפח את הנרטיב הזה בעזרת חומרי הגלם שהגיעו, הפלא ופלא, מלב־ליבה של העשייה הביטחונית. טיוטות הסכמים, רשימות תנאים, הערכות מודיעין על מצב החטופים ומספרם, ציטוטים של בעלי תפקידים מתוך מפגשים סגורים עם משפחות חטופים. כל זה נחת בתיבות הדואר של גופי תקשורת מכוח השכינה? ברור שלא.
אבל מה שמשגע את הרמטכ"ל, את דובר צה"ל, את ראש השב"כ ואת האצולה המשפטית־ביטחונית בישראל הוא הדלפה של מסמך אחד, אולי קצת יותר, שתוכנו לא רק מצביע על קיומו של נרטיב הפוך בתכלית – אלא מעיד על דפוס של הונאה עצמית (ולא רק עצמית), שיווק אשליות, או במילים פשוטות: עוד קונספציה. יכול להיות, וזו רק אפשרות, שמלכתחילה לא היתה אפשרות ריאלית לעסקה ושהאויב מפיק תועלת מהמריבה הפנימית; יכול להיות שמישהו לא רצה שנדע זאת?
מה שמחזיר אותנו לשאלה שבה פתחנו: למה מלכתחילה המסמך המדובר ומסמכים נוספים – לפי תגובת דו"צ יש עוד רבים כמותו – לא הועברו כפי שהם לדרג המדיני, כדי שזה יוכל לעשות בדיוק את מה שמצופה מדרג מדיני נבחר לעשות: להשתמש בהם כדי להשפיע על השיח הציבורי ועל המערכת המדינית העולמית. זה לא מצדיק חקירה?
