הכצעקתה, הכי כצעקתה
אינני מומחה לשפת גוף כמובן, לפחות לא רשמית, אך אני בהחלט נוטה לחשוב שהשלמתי את הסטאז' שלי בנושא באמצעות אינספור מבטים שותקים שבוחנים את אנשי האוכל הכי תזזיתיים ומלאי הבעה בישראל. ברור גם שאני לא מתיימר לפענח דבר שאינו מילים ישירות ונטולות בולשיט, אבל כמעט שעתיים של הסתובבות בוקר במאפיית לחמים לא סיפקו לי קמצוץ ממה שהצלחתי לקבל מתנועת האצבעות המדהימה שמדוגמנת עכשיו מולי.
והתנועה הזאת היא כל מה שהייתי צריך לדעת על מה שקורה פה, על מה שעבר על המקום לאחרונה, על מה שעבר על כולנו, ובעיקר על מה שעוד יעבור. בסך הכול זרוע אחת שעונה על השולחן, כיפוף קל של כף היד ותיפוף קצות האצבעות על משטח העץ המצוחצח.
חשבתי שראיתי כבר הכול, אבל אורי שפט לגמרי עושה מולי עכשיו ASMR Nail Tapping. איזו עבודה מדהימה זאת. הסיבה היא, כמובן, בצק. בצק קרואסון, ליתר דיוק. ובצק קרואסון דק-שטוח-מגוהץ-מקורמל אם שואפים לדיוק מקסימלי. שפט לא מחזיק אחד כזה ביד כרגע, אבל האצבעות והציפורניים כבר שם על אוטומט. זה מה שעושה מספר תלת-ספרתי של ניסיונות, ויותר מכל – זה מה שעושה ההגעה המיוחלת לתוצאה המיוחלת.
"האמת היא שלא הייתי בטוח שזה אכן יקרה אבל אני מקפיד תמיד לשמור על ראש פתוח, ולנסות לבחון את כל מה שקורה ברשת בעיניים מקצועיות," מתאר שפט את הסיפור עם אותן עיניים מקצועיות, שזיק ילדותי מנצנץ בהן, "אני לא פה בשביל לפסול דברים רק בגלל שהם טרנדיים. ראיתי כבר את הגלגל והמשולש והסנדביץ' ומה לא. כאן באמת נוצרה הזדמנות שהחלטנו להסתער עליה, לנסות ולהתנסות. עד שזה הצליח לנו".
הכול התחיל בטלפון מנדב בורנשטיין, העיתונאי ואיש האוכל שנחשף לפלא בחו"ל ושאף להנחית אותו בארץ באמצעות שפט ומאפיית לחמים. שם, מעבר לים, קושר המאפה הזה להתפרעויות המושחתות של קוריאה הדרומית, זלג לקוריאה-טאון בלוס אנג'לס ולחוף המערבי של ארצות הברית, ונסחף משם לכל מי שהרים את הכפפה, תרתי משמע.
במקביל, התערבה גם הרשת ותיעלה את הסיפור לצרכיה, שהיו בעיקר בחינה אינטנסיבית של מה ניתן לעשות עם קרואסון מאתמול, ואיך אפשר לשטח אותו, להחיות אותו ובעיקר לתעד אותו.
מיותר כמעט לציין שהתוצאות היו מפוזרות ובלתי אחידות ברמתן, ושפלא הקרואסון השטוח היה תלוי אופים ותלוי מאפייה. מיותר כמעט לציין שהייתה סכנה ממשית ליפול עם הדבר הזה בישראל – בידיים שמעדיפות מדעי טרנדולוגיה על מדעי התפחה, למשל. אבל הכי מיותר כמעט לציין ששפט וצוותו היו הטלפון הנכון לאופה הנכון.
הצוות היא מילת המפתח כאן. פופ-אפ הקרואסון השטוח של המאפייה בקניון TLV נפתח בסולידיות תמימה, ששינעה מעבר לכביש כמה מאות בודדות של מאפים. נגיד 400-450 יחידות. בדיעבד הייתה זו תמימות מופלאה, וכשעה וחצי לאחר שריקת הפתיחה, היה גם שלום לתמימות.
כך, הכמויות חומשו, קווי הייצור במרתפי לחמים אורגנו מחדש, משמרות נמתחו ומעשי אקרובטיקה נדרשו. כל זה, כמובן, בצל ההכנה השנתית לשבועות, הכוללת מלוא הטנא טירופים ועוגות גבינה וחלות מרהיבות. ובכל זאת, ביקוש והיצע, להיט שנוצר ומסרב לדעוך. ילדים שנוסעים מהדרום ומהצפון כדי לעמוד בתור, ומבוגרים שמוצאים עצמם מוסללים, ממוגנטים, להמתנה ממושכת.
הכול בשביל הקרואסון הדק. כן, ההוא שמאפשר ציפורניים ואצבעות. בלי לאבד את הדבר האמיתי.
הדבר האמיתי הוא הטעם, השורה התחתונה של תהליך ממושך שלקח כמה מאפיינים מחו"ל, עירבל אותם מחדש ועשה משלו. טוב יותר.
הקרואסון איננו מאתמול. ממש לא. הוא חמאתי על אמת ובצקי ומדופף ולמעשה יכול היה להיות אחד העוגנים השגרתיים של המאפייה. במקום זה, הוא מסודר על תבנית ונכנס לתנור כשתבנית נוספת לוחצת עליו מלמעלה ("התנורים שלנו צעקו הצילו", צוחק שפט). ציפוי קליל של סוכר הופך את האפייה (הארוכה, קרוב לשעה) הזאת לסשן לוהט כל כך עד שנדרשת פה השגחה הורית הגובלת בצנזורה.
אחר כך, שהרי למה להסתפק בזה, נטבלים סדיני הקרואסון הענקיים הללו לרוחב, עד מחציתם, בקולקציית ציפויים, ואז מקבלים עוד קיק קטן של תוספת, וטעם. אמרנו כבר שהגענו למקום הנכון?
כשהפופ-אפ נגמר, היה ברור שחייבים להמשיך למכור גם במאפיות, לפחות בזמן הנראה לעין. עיני הלקוחות הנדבקות כמעט מעצמן למגשי הבוקר הראשונים שיוצאים מהתנור מאששות את ההחלטה הזאת.
התפריט כולל חמש אפשרויות, ויכול היה באותה מידה להתפרע עם חמישים כאלה (שוקולד עם סוכריות צבעוניות, למשל, נפסל ממש סמוך לקו הסיום, וזומם על כניסה עתידית).
יש כאן "בלונד" (ציפוי שוקולד בלונדי עם צ'אנקים של עוגיות שוקולד צ'יפס, 28 שקלים, מחיר אחיד וסופר שפוי לכולם, בהתחשב בעבודה ובטח ביחס לתמורה המפלצתית שנוחתת בכף היד, ודורשת לפחות צמד מושחתים. 10% מההכנסות גם מועברות כתרומה לעמותת "עטופים באהבה" שתומכת בילדים שאיבדו הורה ב-7 באוקטובר), "Noir" (שוקולד לבן עם שומשום שחור וחלבה), "Jaune" צהוב כמובן, עם שוקולד לבן לימוני, קליפות לימון מסוכרות ונענע, "Vert" מצופה גנאש שוקולד פיסטוק עם שברי פיסטוק קלויים (שמייצג גם, אגב, את מאפה הפיסטוק הראשון של שפט בלחמים, מדהים) וכן "Rose" (שוקולד לבן עם שברי פטל ותותים מיובשים).
