את עובדת לילות?
"בעבר עבדתי, אבל מאז הקורונה ובמיוחד מתחילת המלחמה העבודה ירדה משמעותית. אין כבר חיי לילה באזור. היום אני מסתמכת בעיקר על סידורים — הסעות קבועות למקומות עבודה, בעיקר בקצוות היום".
אז מה הרגלי השינה שלך היום?
"הסידור האחרון שלי הוא ב־23:50, הסעה של עובד מכרמיאל למעלות. אני מגיעה הביתה בסביבות 00:30 ואז הולכת לישון. לפעמים אני מוותרת על מקלחת לפני השינה, כי נשארות לי מעט שעות לפני סידור הבוקר שלי. אני בדרך כלל נרדמת די מהר, אבל מתעוררת הרבה מאוד. כשגיליתי שאני סובלת מדום נשימה בשינה הנחתי שזה מה שמעיר אותי. התחלתי להשתמש במכשיר CPAP כדי למנוע את הפסקות הנשימה, אבל המשכתי להתעורר כרגיל. כנראה זה בעיקר מהצורך לשירותים. לפעמים גם הכלב מעיר אותי, כשהוא ישן מתחת למיטה ונוחר נורא, ואז אני צריכה לסלק אותו בחזרה למיטה שלו בסלון".
ומה ריטואל הבוקר?
"ב־06:10 אני כבר צריכה להיות בחיפה, לקחת מישהו לעבודה באזור מעלות, ואז אני מסיעה ילדים עם מוגבלויות לבית ספר בכרמיאל. עד לא מזמן הכנתי קפה מושקע בכל בוקר, אבל כבר שלושה חודשים אני בגמילה מקפאין ומסיגריות. ממש חסר לי הטקס של מכונת הקפה, ועברתי ייסורי גמילה נוראיים מהקפאין. הייתי שותה חמש כוסות קפה ביום, אבל הגמילה לא שיפרה את השינה שלי".
מה המלחמה עשתה לשינה שלך?
"השינה כבר לא מרגיעה. לא רק בגלל הרעש והאזעקות, אלא גם בגלל הדריכות המתמדת. אין לי ממ"ד בבית, וזמן ההתראה כל כך קצר שאי אפשר להספיק להגיע למקלט בשכונה. ואני חייבת להרגיש מעודכנת במה שקורה, אז יש בבית שלוש טלוויזיות שעובדות כל הזמן, גם בחדר השינה, כל אחת על ערוץ אחר. רק כשאני הולכת לישון אני מכבה".
לא רצית להתרחק מכאן קצת?
"בכל סופ"ש אני אצל אמא שלי, שגרה בדיור מוגן בהרצליה, ואני ישנה שם, זה מקום גדול ויש לי מיטה. יש שם גם חדר אוכל, ואני לא צריכה לבשל, לנקות או לדאוג לילדים. אלה ימים רגועים, אני נחה וישנה טוב, מ־22:30 עד 06:30. אני מרגישה שם כמו ילדה, שלווה ובטוחה. ב־7 באוקטובר הייתי שם, ונשארתי חודש. לא היה לי למה לחזור, הכל נעצר והיה מפחיד להיות כאן".
איך נראה החודש האחרון?
"השבועיים שלפני הפסקת האש היו הכי נוראיים, בעיקר בגלל הירי שלנו לכיוון לבנון. יש שני בסיסים לא רחוקים מכאן, וזה נשמע כאילו יש לי תותחים בחצר. לא מתרגלים לזה. מאז הפסקת האש שקט, אחר מאוד ממה שהיה. אתה שומע את העורבים ברקע? אני צריכה להתרגל לזה מחדש. אבל לא באמת נרגעתי, אני כל הזמן בציפייה שהכל יפרוץ שוב. יותר משאני חרדה מההפגזות, אני פוחדת שיגיע מחבל, זה הפחד מתחילת המלחמה. כבר היה טבח בעיר, ב־1974, כמה שנים לפני שעברתי לכאן עם מי שהיה אז בעלי".
ניסית לטפל בחרדה הזאת? קיבלת עזרה?
"פניתי לעירייה, אבל אמרו שאין להם איך לעזור. היו אנשים במצב הרבה יותר קשה משלי אז לא התעקשתי. הרגשתי בושה. אני כל הזמן עייפה וטרודה. השינה היא סוג של הצגה שלא נותנת לי מנוחה אמיתית".
איך את מתפקדת בלי לישון?
"כשאני לא עובדת אני מנמנמת, בכל פעם לכמה דקות, אם זה בין נסיעות באוטו, על הכורסה בבית או על הכורסה אצל הבת שלי בכרמיאל, ואני עושה שנ"צ של חצי שעה עד שעתיים. בלעדיו אני חסרת סבלנות ומתוסכלת. אבל ההתארגנות לשנ"צ יותר מסובכת מלשנת לילה, כי אני חייבת להשקיט את העולם. אני סוגרת את התריסים, מחממת היטב את החדר, מנמיכה את הטלוויזיה ורק אז נכנסת למיטה. לפני הפסקת האש ההפגזות בצהריים היו יותר מסיביות מאשר בלילות והרבה פעמים זה גמר לי את השנ"צ".
באמת מאוד חם כאן.
"בחורף מאוד קר במעלות, ואני חייבת שיהיה לי חם בחדר שינה. אני נוהגת יותר מ־20 שנה, והגוף שלי משלם על זה מחיר. יש לי בעיות גב שגורמות לכאבי תופת ברגל, וקשה לי ללכת. יש לי סדין חשמלי, מזגן על 28 מעלות ותנור חימום אינפרה־אדום, ואני ישנה עם נעלי בית מיוחדות למיטה".
ולמה מיטה מתכווננת?
"הבית הזה נשרף לפני 20 שנה. הבן שלי יצא מהבית והשאיר את הסדין החשמלי שלו דלוק, מה שכנראה התחיל את האש. אחר כך הדבר הראשון שקניתי היה המיטה הזאת, כדי לפרגן לעצמי".
לא פחדת להמשיך לישון עם סדין חשמלי?
"לא, יחד עם המיטה קניתי ישר סדין חשמלי חדש".
מה יש לך ליד המיטה?
"בצד אחד יש לי שעון שמקרין את השעה על התקרה, כך שאם אני שוכבת אני לא צריכה להרים את הראש. בצד הקרוב אליי יש שלטים לסדין החשמלי, לטלוויזיה, למזגנים, לתנור, למאוורר, לתאורה ולתריסים החשמליים של כל הבית. אני שולטת בכל מהמיטה. יש טלפון כמובן, אני מתעדכנת לפני השינה. ויש מחט גדולה כדי לפרום את הפלונטר בשרשראות שלי, ושמן לרגליים".
