למרות הירידה הקלה והעקבית שנרשמה בשנים האחרונות, מספר שעות העבודה השנתי הממוצע של עובדים ישראלים עומד על 1,892 – גבוה משמעותית מבמדינות כמו גרמניה, בריטניה, יפן וממוצע ה-OECD, שעומד על 1,752. בין הסיבות: פערים גדולים יותר בין יוקר המחייה לגובה השכר בהשוואה למדינות מפותחות אחרות
בישראל עדיין עובדים הרבה יותר מאשר במדינות ה-OECD, כאשר ממוצע שעות העבודה בשנה בארץ עומד על 1,892. זאת, חרף הירידה שנרשמה בשנים האחרונות במספר שעות העבודה הממוצע של העובדים הישראלים. כך מגלה דוח מיוחד של שירות התעסוקה המתפרסם הבוקר (ראשון).
מהדוח מתברר כי מספר שעות העבודה בישראל גבוה משמעותית מאשר במדינות המתקדמות בעולם. בגרמניה עובדים בשנה רק 1,341 שעות, שיא נמוך במדינות העולם המפותחות. בצרפת – 1,511 שעות, בבריטניה 1,532, ביפן רק 1,607 שעות, באירלנד 1,657, באיטליה 1,694 ובהונגריה 1,700. ממוצע ה-OECD הוא 1,752 שעות עבודה בשנה לעומת 1,892 שעות בישראל.
מהדוח עולה כי המגמות משתנות לפי משלחי יד ולפי מגדר. היקף שעות העבודה של נשים דווקא מצוי בעלייה עקבית בשנים האחרונות, כעדות להשתלבותן הגוברת בשוק העבודה, גם במשלחי יד הדורשים שעות עבודה רבות יותר.
בדומה למקובל במדינות ה-OECD, גם בישראל נרשמה ירידה די עקבית במספר שעות העבודה השנתי, למעט בעת משבר הקורונה ומלחמת "חרבות ברזל", שהדינמיקה בהם עוצבה נוכח המציאות המשברית.
עם זאת, בעוד בישראל הירידה מתונה אם כי די עקבית, הרי שבמדינות אחרות וכך גם בממוצע הכללי של ה-OECD הירידות משמעותיות יותר. הירידה העקבית בשעות העבודה בשאר המדינות המתקדמות מתרחשת בשלושת העשורים האחרונים, וזאת כביטוי להתפתחות טכנולוגית שהגבירה את הפריון ואפשרה איזון משמעותי יותר בין חיים פרטיים וקריירה מאשר בעבר. הסיבה שבישראל לא נרשמת ירידה משמעותית שכזאת כמו בשאר המדינות, מסבירים בשירות התעסוקה, עשויה לנבוע מנטייה תרבותית בישראל לעבודה ממושכת יותר וגם לפערים גדולים יותר בין יוקר המחייה לגובה השכר בישראל בהשוואה למדינות האחרות.
למרות שבמבט כולל עולה כי מאז המחצית השנייה של שנות התשעים ישנה ירידה בהיקף שעות העבודה, הגם שמדודה, בבחינת הנתונים בהתפלגות לפי משלחי יד מתגלה תמונה מורכבת יותר. בעוד שבמרבית משלחי היד נרשמה ירידה אשר הואצה בכניסה למשבר הקורונה, עלייה לאחריו ואז חזרה לדפוס של ירידה עקבית ומדודה, בחלק ממשלחי היד נרשמה דווקא עלייה בהיקף שעות העבודה קודם לפרוץ משבר הקורונה, בעיקר בקרב עובדי מכירות ושירותים.
החוסן התעסוקתי של נשים – עדיין נמוך
בחינה השוואתית מלמדת כי עדיין מתקיים פער מגדרי – נשים עובדת פחות שעות וכתוצאה מצטברים פערי שכר. עם זאת, בשנים האחרונות ניכרת מגמת עלייה בהיקף שעות העבודה של נשים, בעוד שבקרב גברים נרשמו מגמות מעורבות. הדבר נובע מהשתלבותן הגוברת בכלל בשוק העבודה וכן השתלבותן הגוברת בענפים המאופיינים בהיקף שעות עבודה גבוה יותר.
"אף שכך, חוסנן התעסוקתי של נשים עודנו נמוך מזה של גברים, וכביטוי לכך ניכרת רגישותן הרבה יותר למצבי משבר. הן במשבר הקורונה והן במלחמת 'חרבות ברזל', בראשית המשבר ירד מספר שעות העבודה של נשים בעצימות גבוהה יותר וכך גם עלה מספר דורשות העבודה בצורה משמעותית יותר מאשר מספר דורשי העבודה. מנגד, ביציאה מהמשברים נשים חזרו בהיקפים גדולים יותר לעבודה ובקצב מהיר יותר וכך גם היקף שעות העבודה שלהן עלה באופן משמעותי ומהיר יותר", נכתב בדוח.
גם במדד איזון בית-משפחה – ישראל מאחור
מהמחקר של שירות התעסוקה עולה, כי את המגמות שנרשמו בהיקף שעות העבודה בישראל ניתן לחלק לשלוש תקופות עיקריות – הראשונה היא שנות השמונים, אשר התאפיינו בירידה עקבית בשעות העבודה; השנייה היא המחצית הראשונה של שנות התשעים, בה נרשמה עלייה עקבית ששיאה היה בכ-2,000 שעות עבודה בשנה; והשלישית מאז המחצית השנייה של שנות התשעים ועד היום, שבה היקף שעות העבודה מצוי בירידה מאוד מתונה אך עקבית, כאשר בפרוש 29 השנים הללו היקף שעות העבודה הממוצע הנוהג במשק הישראלי נע בטווח שבין 1,800-1,900 שעות בשנה.
כך או כך, היקף שעות העבודה השנתי המקובל בישראל היה גבוה יותר מהממוצע במדינות ה-OECD לכל אורך ארבעת העשורים האחרונים. כתוצאה, גם במדד איזון בית-משפחה ושכר יחסית ליוקר המחייה – עולה כי ציונה של ישראל נמוך בהשוואה למקובל ב-OECD, ונמוך מאוד בהשוואה לציון של איטליה, גרמניה, צרפת ואפילו יוון.
