תחילתה של שושלת? גיבורי האליפות של בוסטון

יש אליפויות NBA שנתפסות בדיעבד כאליפות של שחקן. ניקולה יוקיץ` ב-2023. סטפן קרי ב-2022. יאניס אנטטוקומפו ב-2021. האליפות בה זכתה בוסטון סלטיקס הלילה (בין שני לשלישי) אחרי 1:4 על דאלאס מאבריקס, אולי, תזכר בתור האליפות של אל הורפורד.

הורפורד בן ה-38 עבר קריירה ארוכה ומכובדת. חמש פעמים אול-סטאר, מעולם לא קלע מעל 19 נקודות במשחק, אבל עקביות שאפשרה לו לקלוע 14,167 נקודות בליגה. הוא לא זכה בפרס אישי, אבל היה חלק מאטלנטה שניצחה 60 משחקים ב-2015 ושנים בבוסטון בזכות יכולת אחת. אל הורפורד הוא אחד המחברים, ה-Connectors, הטובים ביותר בתולדות הספורט.

גם כשהוא אחרי השיא, הורפורד הפך את השלם בבוסטון לגדול מסך חלקיו. הוא ירד השנה לראשונה בקריירה לספסל, קיבל את זה באהבה וקפץ לחמישייה חזרה בפלייאוף. הוא סיים אותו עם משחקים של 23 נקודות, 15 ריבאונדים ו-3 חסימות במקרים שונים. בגיל מופלג ובתפקיד קטן יותר הוא עדיין היה שם בשביל לעשות את הפעולה הנכונה הזאת. חצי חסימה לג`רו הולידיי, בוקס-אאוט בשביל שג`ייסון טייטום יתחיל לרוץ.

צריך לראות משחקים יותר מפעם אחת בשביל להבין מה אל הורפורד עושה. הוא תפקד רוב הפלייאוף כסנטר מול באם אדביו, אוון מובלי, פסקל סיאקם ודרק לייבלי ועדיין בוסטון לא סבלה מנחיתות מתחת לסלים. זה הרגע הגדול בקריירה של הדומיניקני החביב, ששיחק עם 169 שחקנים שונים והיה ב-20+ במשחק האליפות.

אל הורפורד (בדומה לפול מילסאפ, שהיה חשוב בתהליך ההתפתחות של ניקולה יוקיץ` בדנבר), כנראה לא יהיה שחקן שבאמת יזכרו בעוד שלושים שנה מהיום. הוא לא קלע נקודות, לא היה לו משחק אייקוני משלו והוא לא היה צבעוני כמו דניס רודמן, אבל הוא בדיוק השחקן שאוהדי בוסטון – ואנשים שראו את הקבוצה הזאת מנסה ומנסה בשנים האחרונות – יזכרו שנים קדימה. אחד שידע לשים את עצמו בצד במשך 18 שנה, לשמש כמנהיג השקט של הסלטיקס ולעשות אינסוף דברים בשביל לנצח. חוכמת משחק אינסופית ושלווה שהופכת אותו לדבר הקרוב ביותר, אולי, לטים דאנקן בשנים המאוחרות של הספרס.

זאת האליפות של פייטון פריצ`ארד. הרכז של הסלטיקס היה שחקן של 6.6 דקות למשחק בפלייאוף וראה את התפקיד שלו יורד בהדרגה, אבל הוא מספיק טוב בשביל לפתוח במשרה מלאה כבר עכשיו. זה לא רק משחקים של 30+ נקודות ו-10+ אסיסטים בסוף העונה, אלא תשעה משחקים של יותר מ-20 נקודות. הוא מנהל משחק טוב שממעט לאבד ויכול לטעון שהוא ראוי לתפקיד גדול יותר ולחוזה גדול יותר.

למרות זאת, הוא חתם בתחילת העונה על חוזה של 30 מיליון דולר ל-4 שנים, אולי החוזה הטוב ב-NBA מבחינת שווי בהתחשב בעליית תקרת השכר הצפויה. הוא מרוצה מזה שהוא פתח 14 משחקים בארבע עונות בליגה, פשוט כי הוא מרוצה מהמקום בו הוא נמצא.

לכן, מרכז מחליף חכם שיכול להשתלט על משחקים, הוא מצא את הנישה שלו, ספק-גימיק-ספק-הברקה בדמות זריקות מהחצי. היו לו שתיים כאלה מול דאלאס, אחת עצרה מומנטום במשחק השני ואחת חתמה את המחצית הראשונה של המשחק החמישי. הזריקות האלה בדיוק יכולות להפוך אותו לדמות קאלט בבוסטון, כשבמקביל הוא יכול לקבל דקות בסדרות גדולות יותר (ולהיות גיבוי לא רע בכלל לג`רו הולידיי).

ג`ו מאזולה ודרק ווייט העידו ואמרו שהוא מתאמן עליהן, והזריקות האלה הביאו לו אליפות. 30 מיליון דולר ל-4 שנים הן לא סכום מבוטל, גם אם הוא היה יכול לקבל סכום דומה לשנתיים מקבוצה כמו וושינגטון או פורטלנד, רק שכאן הוא חלק מקבוצה שניצחה 80 מ-101 משחקים ולא קבוצה שמפסידה וחוטפת 120 נקודות בכל ערב. זה הופך אותו למאושר.

זאת האליפות של קריסטפס פורזינגיס. מרגיש כאילו עבר נצח, אבל הלטבי שקולע שלשות סומן בתור יוניקורן. שחקן בגובה 2.21 מ` שקולע שלשות והיה אמור לטרוף את הליגה, אבל לא הצליח כמספר 1 בניקס להגיע בכלל לפלייאוף. כמספר 2 של לוקה הוא קלע 13 נקודות למשחק בריצת הפלייאוף המשמעותית היחידה שלו, ואז הוא חזר להיות מספר שתיים בוושינגטון עצובה ולא הגיע לפלייאוף.

בכנות, לא דמיינו שהוא כזה. פורזינגיס זכה לתדמית של שחקן רך, כזה שמפחד ממגע, מפחד מריבאונד ונפצע. בעיקר נפצע. לא שחקן שמתאושש משרשרת פציעות ועולה לשחק כשהוא לא 100%, גם לא 60%, ונשאר על המגרש בשביל לקבל מכות בסדרת גמר ה-NBA. הערך המנטלי שלו במשחק הראשון היה עצום, והעלייה שלו מהספסל שינתה משחקים. קריסטפס של העונה הרגילה שחקן טוב מאוד, 2.21 מ` שקולע שלשות ולוקח ריבאונד.

עוד לא ראינו את פורזינגיס של הפלייאוף, וחשוב לזכור שבוסטון עשתה 3:16 בלי השחקן השלישי בטיבו, אבל הלוחמה שלו הכריעה. שחקן שהבטיח "למות על המגרש", שספג פציעת קרסול חריגה וחזר שני משחקים לאחר מכן. שחקן שנראה קשוח מאי פעם, ואחד שהרוויח מהעלייה מהספסל א-לה רומן סורקין. יש שחקנים כאלה.

מגבוה ממורמר ופציע, פורזינגיס הפך ל-2.21 מ` שמזכיר את הורפורד. "הוא עשה מה שהיינו צריכים. הוא העניש בחילופים, קלע מהשלוש, עמד בפינה. לפעמים הוא לא נגע בכדור, לפעמים הוא נגע בו חמש פעמים ברצף", כפי שאמר ג`ייסון טייטום. טייטום אף אמר שהוא השחקן החשוב ביותר של בוסטון.

זאת האליפות של ג`ו מאזולה. הנוצרי האדוק בשנתו השנייה כמאמן NBA, אחרי המון ביקורת מצד רבים וטובים (כולל הח"מ) על שיטת אימון שנתפסת רכה מדי, הוכיח פעם אחרי פעם מול מאמנים כמו ריק קרלייל, אריק ספולסטרה וג`ייסון קיד. הוא התאים לשיטת המשחק שבראד סטיבנס חיפש, גם לאחר שהיה האופציה השלישית שלו.

אימה אודוקה, הראשון, עשה גמר בעונה אחת ונאלץ לעזוב אחרי שניהל רומן עם עובדת הקבוצה. וויל הארדי, האופציה השנייה, התאחד עם דני איינג` ביוטה ג`אז. מאזולה היה האופציה השלישית, אבל הוא האמין. גם בישו וגם בעצמו.

לרוב מאמנים נתפסים כטקטיקנים גדולים או כמוטיבטורים גדולים, אבל מאזולה היה קצת משניהם. הוא הראה לא מעט יוזמות בהתקפה ובהגנה והצליח לדבר על המשחק בצורה מעניינת יותר מרוב מאמני הליגה, ובמקביל להוציא מהשחקנים שלו את המקסימום. בוסטון של מאזולה הייתה מרחק קרסול אחד, הפציעה של ג`ייסון טייטום בשנה שעברה, מלהפוך פיגור 3:0 מול מיאמי ולעלות לגמר. השנה היא הצליחה לזכות באליפות דומיננטית במיוחד.

נראה שזאת רק ההתחלה, אם הם יצליחו להשאיר את דרק ווייט שהביע בכך עניין. בראון חתום עד 2029, טייטום יכול לקבל מבוסטון יותר מכל קבוצה אחרת ושחקן המשנה היחיד שמסיים את דרכו בסוף העונה הבאה זה הורפורד (שיכול לפרוש לאחר מכן). כל זה הופך את בוסטון לפייבוריטית, ובעיקר היכולת של המאמן שלה.

בשונה מדנבר 23, גולדן סטייט 22 (אחרי שנתיים קשות) או מילווקי 21, לא ראינו קפיצה פתאומית של בוסטון. הם היו קרובים מאוד לאליפות ב-2020, 2022 ו-2023, והפעם עשו את זה באופן סופי. טייטום ובראון הבשילו כצמד, הצוות המסייע סייע, וג`ו מאזולה מעל כולם. ברוגע שמזכיר את פיל ג`קסון בימיו היפים, הוא הראה ש"הכל משתנה" והצליח להוביל את הקבוצה. חדשנות מצד אחד עם ההשראה מפפ גווארדיולה ומוטיבציה מהצד השני הפכו אותו לאחד המאמנים הטובים ב-NBA, אולי שני רק לספולסטרה.

בוסטון 2024 לקחה אליפות NBA עם 6 מ-100 השחקנים הטובים בעולם (אם לא ה-75), ובלי שחקן אחד בשלישייה המובילה. יש שיטענו שגם לא בחמישייה הראשונה וישימו את אנתוני אדוורדס, ג`יילן ברנסון, סטף, לברון או שיי גילג`ס אלכסנדר מעל טייטום. כל זה הופך אותו לפייבוריטית הגדולה לאליפות הבאה, ולקבוצה הכי גדולה שהייתה בבוסטון מאז ימי לארי בירד. זאת לא אליפות של בן אדם אחד, וזה בדיוק מה שהופך אותה לאליפות של כולם.