בסדרה הנמשכת של ניחושים על כוונות דונלד טראמפ אנחנו מטפסים השבוע על פסגה רמה במיוחד: הקשר בין מדיניות החוץ שלו לבין פוטנציאל הניצול הכלכלי.
ביום ג' טראמפ אישר כי הוא יחתום ביום ו' בבית הלבן על הסכם עם הנשיא זלנסקי להשתתפות אמריקאית בניצול מסיבי של אוצרות טבע באוקראינה. כטוב לבו, טראמפ דיבר על רווח של "טריליון דולר", העומד לצמוח לארה"ב. בעיניו זה פיצוי הולם על עזרתה לאוקראינה בשלוש שנות המלחמה.
● היקרה והפופולרית: איפה עוד תוכלו לקנות ויזת זהב וכמה זה יעלה לכם?
● כותרות העיתונים בעולם | ביד אחת פועלת נגד ישראל, ביד השנייה שולחת מוצרים בשווי 100 מיליון אירו
דבקותו של נשיא ארה"ב ב'שורה התחתונה' היא מן המפורסמות. הוא אינו מתעניין ברעיונות מופשטים. הם מטילים עליו שעמום. הוא רוצה לדעת איזה רווח כלכלי וכספי יצמח ממהלך מדיני; והוא מטיל דופי בכל מהלך מדיני, שלא הניב רווחים.
הוא היה מאז ומעולם מבקר חריף של 'מלחמות האין־קץ' של קודמיו. עוד ב־2011 הוא קרא לארה"ב להשתלט על שדות הנפט של עיראק. "זו לא תהיה גניבה", הוא הטעים, "אנחנו לכל הפחות מחזירים לעצמנו את הכסף שהוצאנו. אנחנו חוזרים ולוקחים את ה־1.5 טריליון דולר".
חמש שנים אחר כך, בספטמבר 2016, ערב נצחונו בבחירות, סכום הפיצוי העצמי גדל ל־3 טריליון דולר. ״לא קיבלנו שום דבר בתמורה. פעם היה נהוג שלמנצח ניתן השלל", הוא אמר, והציע השתלטות מיידית על שדות הנפט של עיראק, כדי למנוע את נפילתם בידי דאע"ש. כנשיא הוא לא ניסה להוציא את תוכניתו אל הפועל, אבל צורת המחשבה לא משה ממנו.
תפנית של 180 מעלות בגישה
לאחר ניצחון טראמפ בבחירות. במשך כמעט שלוש שנים הוא נהג להטעים את חשיבות התמיכה באוקראינה מן הצד של שמירת החוק הבין לאומי והגנה על זכויותיה של ארץ קטנה וחלשה מפני תוקפנותה של מעצמה גדולה. אבל הוא ויועציו הבינו, שההיגיון הקלאסי של המלחמה הקרה לא ידבר אל לבו של טראמפ.
זלנסקי התחיל אפוא לדבר על טובות ההנאה הכלכליות, שיצמחו לארה"ב מהמשך התמיכה באוקראינה: המינרלים והשתתפות אמריקאית מסיבית בשיקום ההריסות. יזם הנדל"ן בבית הלבן יוכל אפילו לשלוח את חתנו להקים ריביירה בחופי אוקראינה (זה אינו ציטוט, אלא רק ניחוש).
נראה שהשיחות על המינרלים התחילו עוד לפני כניסת טראמפ לבית הלבן, אבל לא הצליחו לסכל, לדחות או לצמצם את השינוי הדרמטי בגישת ארה"ב. בשבועיים האחרונים טראמפ הפגין צינה, אדישות ואיבה כלפי אוקראינה, ובמיוחד כלפי הנשיא זלנסקי, שהוא כינה 'דיקטטור'. הוא אפילו הטיל עליו את האחריות למלחמה.
הוא פתח שיחות עם רוסיה על עתיד אוקראינה, מבלי לשתף את אוקראינה עצמה. כאשר נשאל על תלונת האוקראינים, הוא השיב בלעג, "היו להם שלוש שנים להשתתף".
אין זו הגזמה להגיד, שארה״ב עשתה תפנית של 180 מעלות. הכותרת הראשית בעיתון כלכלי חשוב בצרפת, 'לזקו' (Les Echo), אמרה השבוע, "האירופים סמוכים אל מיטת־חוליה של אוקראינה". לשון אחר, היא על ערש הדווי, בחסדי טראמפ.
20 המינרלים שארה"ב צריכה
עושר המינרלים של אוקראינה אינו גילוי פתאומי של גיאולוגים. הוא ידוע זה עשרות שנים, אם כי היקפו המלא הוא עניין להשערות. מפה מקובלת של אוצרות טבע באוקראינה מיוסדת על ממצאים מן העידן הסובייטי. אבל האטרקטיביות של המינרלים האלה אינה צריכה הוכחות.
הרשות הממשלתית האמריקאית המופקדת על חקירתם של אוצרות טבע (USGS.gov) פרסמה ב־2020 רשימה של 50 מינרלים, שהיא מתארת כחיוניים לצורכי הביטחון, הכלכלה, התשתית והאנרגיה של ארה"ב.
סמוך לראש הרשימה נמצא הטיטניום, מרכיב חסר תחליף בתעשיית האוויר והחלל ובשימושים בליסטיים מתקדמים. שני מינרלים אחרים, החיוניים לחלוטין בייצור רכב חשמלי, הם ליתיום וגרפיט. סין שולטת ביד רמה בשוק הגרפיט ויש לה עמדת בכורה בשוק הליתיום, בזכות יכולת הכרייה והזיקוק שלה.
באדמת אוקראינה טמונים 20 מן המינרלים ברשימה הגיאולוגית הנ"ל. לפני המלחמה, אוקראינה מילאה 6% מצורכי הטיטניום בעולם ו־3% מצורכי הליתיום. על פי הערכה, המצוטטת ב'וול סטריט ג'ורנל', בין 20% ל־40% ממרבצי המינרלים נמצאים באזורים הכבושים בידי רוסיה.
אפשר כנראה לכתוב היסטוריה חלופית של מלחמת רוסיה באוקראינה על יסוד אינטרסים כלכליים. השבועות הראשונים של המלחמה התנהלו על השליטה במרכזי הפלדה הגדולים של מזרח אוקראינה, שאחד מהם היה הגדול באירופה.
סרגיי לאברוב, שר החוץ הבוטה וגס־הרוח של פוטין, דחה השבוע בפומבי את המחשבה שרוסיה תיסוג מכיבושיה באוקראינה. "ומה?", הוא שאל־השיב, "שאנחנו פשוט נעזוב את המתכות הנדירות (rare-earth) ונסתלק?״
השבוע, ולדימיר פוטין עצמו דיבר בפומבי על פוטנציאל המינרלים העצום של רוסיה. ניצולם יצריך השקעות הון עצומות וטכנולוגיה מתקדמת מן המין שאין בידי רוסיה. היא זקוקה אפוא למשקיעים זרים. עד כניסת טראמפ לבית הלבן זה היה חלום באספמיה. עכשיו, פוטין מדבר בלשונו של טראמפ. גם הוא מציע לו את 'השורה התחתונה'.
התחרות בין פוטין לזלנסקי על חסדי טראמפ מתיישבת היטב עם הגיאופוליטיקה של טראמפ ועם סולם העדיפויות שלו. אין זה מקרה שהשר האמריקאי הראשון, ולפי שעה היחיד, שטראמפ שלח לקייב היה שר האוצר שלו, סקוט בסנט (Bessent), לא מזכיר המדינה ולא שר ההגנה.
מלחמה קלאסית של עידן האימפריות
הנה כי כן, המאבק על אוקראינה לובש השבוע צורה חדשה־ישנה: מלחמה קלאסית של עידן האימפריות.
מן המאה ה־15 עד המאה ה־20, מעצמות אירופיות פלשו, סיפחו, דיכאו ורצחו המונים, כדי לשדוד את אוצרות הטבע של ארצות נידחות, מן הזהב של דרום אמריקה ושל דרום אפריקה, עבור דרך הקפה, הקקאו והבננות, המשך בנפט ובגז, וגמור במינרלים. עושרו של המערב מיוסד במידה רבה על תוצאות השוד המאורגן ההוא.
ב־1971, ארה"ב הפרה אמברגו בין לאומי על משטר המיעוט הלבן ברודזיה (כיום זימבבווה), כדי לאפשר יבוא של כרומיט, מרכיב חיוני בייצור פלדת אל־חלד. החלופה אז הייתה ברית המועצות. ארה"ב החליטה שהיא מעדיפה גזענים לבנים על פני דיקטטורים קומוניסטיים. טראמפ אינו מתכנן לבחור. הוא ייקח מכל הבא ליד.
אשר לאוקראינה, טיוטה של הסכם המינרלים אינה כוללת שום התחייבות אמריקאית לביטחונה. בוושינגטון מתהלך ההסבר שאין ערובה טובה לשלומה של אוקראינה יותר מנוכחות כלכלית אמריקאית גדולה על אדמתה או מתחת לאדמתה. אולי.
יהיה מעניין לראות איך טראמפ ינהג בזלנסקי ביום ו'. "אני שומע שהוא רוצה לבוא", אמר הנשיא. "אז שיבוא". אכן, הזמנה לא־לבבית־מאוד, אבל הזמנה כזאת לא הייתה עולה על הדעת בתחילת השבוע. קצב השינויים בוושינגטון מסחרר. חצי שעה של חוסר מעקב תעלה לכם בניתוק מלא מן המציאות.
