השביל מסומן בשטח בצבעים לבן, כחול וכתום – ועל סימונו ותחזוקתו אחראי צוות סימון שבילים של החברה להגנת הטבע. את המקטעים אפשר לטייל ברצף כטרק ארוך, או לבחור בכל פעם מקטע אחר – אך אפשר גם לצאת לטיולים קצרים וקלים שמשלבים קטעים ממנו – ולרגל חגיגות ה-30 ובסימן יום העצמאות ה-77 בחרנו להציג עשרה מסלולים כאלו שמרכיבים יחדיו פאזל שמספר את הסיפור המיוחד של ישראל, בדיוק כמו "שביל ישראל" עצמו.
המטיילים ברצף ש"שביל ישראל" מגיעים ביום השישי לאחד השיאים של הטיול – העלייה לפסגת הר מירון – אך מי שמעוניין רק בטעימה מהשביל יכול להגיע ישירות אל "שביל הפסגה" שחופף במחציתו למקטע של "שביל ישראל" ומשלים הקפה של הפסגה. לאורך השביל הסדירה רשות הטבע והגנים נקודות תצפית מרהיבות שמהן ניתן להשקיף אל הרי הגליל העליון והלבנון, רמת הגולן והחרמון, מישור החוף וחלקים מהגליל התחתון.
הטיול בפסגה נעים בכל עונות השנה: מהסתיו ועד האביב פורחים בה בזה אחר זה פרחים יפים ונדירים, בחורף היא לעתים מתכסה בשלג, ובקיץ רוב השביל מוצל בזכות החורש הצפוף והירוק.
בסתיו ניתן לראות לאורך השביל את החלמונית הגדולה שפורחת בצהוב, ואת הסתוונית הבכירה עם פרחיה הלבנים – שנקראת כך משום שהיא מהראשונות לפרוח מבין מיני הסתווניות.
לקראת החורף מחליפים אותם פרחי הכרכום הנאה שצבעם סגול, ובעיצומו של החורף פורחים בשביל אירוס הלבנון והיקינטון המזרחי שצבעם כחול, והרקפת היוונית שצבעה ורוד וצורתה ייחודית ושונה מזו של הרקפת המצויה המוכרת משאר אזורי הארץ.
לקראת האביב מתכסים צדי השביל בפריחת כלניות, ובהמשך מצטרפים גם צבעונים, סחלבים ממינים שונים, שום הגליל הנדיר – ואפילו אדמונית החורש.
אורכו של השביל המעגלי כ-2.5 ק"מ והטיול הוא בדרגת קושי קלה. ההליכה היא לאורך סימון שבילים אדום.
ווייז: שביל הפסגה – הר מירון. כדי להגיע פונים מכביש 89 בין חורפיש לסאסא בעקבות השילוט לבית ספר שדה הר מירון, נוסעים עד לחניון הפסגה, ומשם יוצאים ברגל למסלול המעגלי. הכניסה ללא תשלום ואין צורך בתיאום מראש.
מהר מירון יורד "שביל ישראל" דרך נחל מירון אל שמורת נחל עמוד. המטיילים ברצף ממשיכים ביום השביעי עם נחל עמוד במסלול שחלקו אתגרי כמעט עד הכינרת, אך ניתן להסתפק גם בטיול קל ונעים בחלקו העליון של הנחל – שם הוא זורם בערוץ רדוד המתפתל בין מדרונות מוצלים המכוסים בעצי אלון, אלה, ער אציל (דפנה), ערבה ודולב.
ממבואת השמורה יורדים בשביל מסומן באדום, מול הנוף של פסגת הר מירון, לעבר תחנת משטרת עין א-תינה – מבנה בטון נטוש וספוג קליעים, שהוקם בימי "המרד הערבי" (1939-1936) במטרה להגן על תחנת השאיבה שפעלה במעיין עין יקים הנובע למרגלות המדרון, והיווה את מקור מי השתייה של העיר צפת עד שנת 1995.
עם ההגעה לנחל, פונים ימינה אל שביל מסומן בשחור (החופף ל"שביל ישראל"), ובמהרה מגיעים אל המעיין עצמו, שסימן ההיכר שלו הוא עץ אגוז מלך ענק שצומח בסמוך לו. מהמעיין יוצאת אמת מים עתיקה – והטיול ימשיך בעקבותיה אל שביל מסומן בכחול – שלצדדיו שיקמו פקחי רשות הטבע והגנים את הבוסתן העתיק, באופן שמדגים את שיטות העיבוד של החקלאות ההררית המסורתית שהייתה נפוצה מאוד בנחל עמוד.
אמת המים מגיעה אל בריכת מים בנויה שבה אגרו את מי המעיין בלילות – ובימים השקו בהם את החלקות הסמוכות שבהן טופחו עצי פרי, וחלקם שרדו עד היום. עצי הלימון הרבים שגדלו בסביבה בעבר העניקו לקטע זה של הנחל את השם "ואדי למון" (נחל לימון). מול הבוסתן המשוקם נמצאים שרידי בית חווה הנשען על שני קמרונות מקושתים וגדולים.
אמת המים היוצאת מעין יקים שימשה בעבר גם יותר מ-20 תחנות קמח שהיו פעילות בנחל. צפיפות טחנות הקמח והמתקנים החקלאיים שנבנו בנחל עמוד הינה ייחודית רק לו ואינה מוכרת משום נחל אחר באזור – ושמו הערבי של קטע זה של הנחל "ואדי טוואחין" (נחל הטחנות) מעיד על כך. במקטע זה התגלו גם שרידי טרסות, תעלות מים, סכר הטיה וגשרים – רובם הוקמו בתקופה הצלבנית והיו פעילים עד התקופה העות'מאנית.
על פי העדויות ההיסטוריות, במאה ה-16 שימשו חלק מהמבנים כמבטשות – מתקנים תעשייתיים שבהם בטשו אריגי צמר, כלומר הכו על האריגים בעודם מושרים בתמיסת מים עד להתהדקות חוטי השתי והערב והפיכתם לבד. את תעשיית הצמר והאריגים הביאו לצפת הסמוכה יהודים ממגורשי ספרד שהתיישבו בה. על פי העדויות, בעיר פעלו באותם ימים שנחשבים ל"תור הזהב" שלה כ-3,000 נולי אריגה, ותוצרתה התחרתה בתעשיית האריגים של ונציה.
בקצה הבוסתן, מול הנופים המרהיבים של השמורה שנפרסים לפתע, מתחיל השביל לרדת אל ערוץ נחל עמוד ומגיע אל מבנה אבן גדול שגם בו פעלה בעבר מבטשה. מהמבטשה ממשיכים במורד הנחל בשביל הכחול עד לבריכות שכווי הצלולות – מקום מושלם להפסקה ארוכה של מנוחה בצל עצי הדולב והתאנה הענקיים, וכמובן להשתכשך במים הנעימים.
בתום ההפסקה, עולים מבריכות שכווי במעלה הנחל בעקבות השביל המסומן בשחור, שעובר בנקודת המפגש של נחל עמוד ונחל מירון – וממשיך במעלה נחל מירון. המשך השביל השחור מוביל בחזרה אל עין יקים, ומשם עולים בחזרה בשביל האדום אל מבואת השמורה.
הטיול במקטע העליון של הנחל מתאים לכל המשפחה וגם לכל עונות השנה – למעט בימים גשומים. בחורף ובאביב מתכסים המדרונות היורדים אל הנחל בפריחה מרהיבה של צמחי בצל ופקעת כגון רקפות, כלניות, נוריות, יקינטון מזרחי, בן חצב יקינטוני, עיריוני צהוב ועוד. אל כל אלו מצטרפים באביב מינים חד-שנתיים רבים בשלל צבעים. בסתיו המאוחר מופיעה בין סלעי נחל עמוד עליון פריחה צפופה של נרקיסים.
גולת הכותרת של היום ה-9 ב"שביל ישראל", במקטע שבין מגדל לחצר כינרת, הן התצפיות המרהיבות על הכינרת מזוויות שונות – והראשונה שבהן היא ממצוק הארבל שאליו מטפס המסלול בעלייה מאתגרת. ההר מתנשא לגובה של כ-390 מטרים מעל האגם הלאומי, ומשקיף גם על הגולן, על החרמון ועל הרי הגליל – וניתן כמובן להנות מהתצפיות ומחלק מנקודות העניין לאורך "שביל ישראל" במקום, גם בלי לטייל ברצף.
בראש הצוק שלושה מצפורים: מצפור אל מול הכינרת – משקיף על נופי דרום הגולן והכינרת; מצפור החרוב – משקיף על הכינרת, הגולן, החרמון ומזרח הגליל העליון והגליל התחתון; מצפור הר ניתאי – משקיף על הר ניתאי המתנשא מצפון לארבל. מסלול קליל על ראש הצוק מוביל היישר מהחניה אל שלושת המצפורים.
מהכניסה לאתר צועדים בשביל המסומן שחור אל מצפור החרוב, הנקרא כך בשל עץ חרוב הצומח על שפת המצוק. המשך השביל יוביל אל מצפור מול הכינרת, ומכאן "שביל ישראל" פונה מזרחה במגמת ירידה מהמצוק. במקום להמשיך בירידה הזו, חזרו מעט על עקבותיכם, וכאן ניתן לבחור בהמשך קליל או במסלול קצר אך מעט מאתגר.
הטיול הקליל (מסלול מעגלי של כ-2 ק"מ): מעט אחרי שתחלפו שוב על פני מצפור החרוב תבחינו בפיצול עם שביל המסומן ירוק. המעבר למסלול הירוק יוביל אתכם ממש על שפת המצוק אל מצפור הר ניתאי. הר ניתאי עצמו נקרא על שמו של ניתאי הארבלי, תנא שחי במקום ב"תקופת הזוגות" – תקופה במאות השנייה והראשונה לפני הספירה, שבה ההנהגה הרוחנית של עם ישראל הורכבה מזוג חכמים שכיהנו במשותף. ממצפור הר ניתאי חוזרים אל רחבת החניה בשביל המסומן באדום.
הטיול המאתגר (מסלול מעגלי של כ-3 ק"מ): במקום לחזור עד מצפור החרוב, בפיצול השבילים הראשון פונים ימינה לירידה בשביל מסומן שחור החופף ל"שביל ישראל" – ומוביל אל מצודת הארבל. יתדות שהתקינה רשות הטבע והגנים במצוק מסייעות מאוד בירידה התלולה. השביל יורד אל מרגלות המצוק ופונה מערבה. לאחר כ-800 מטרים השביל השחור פוגש שביל מסומן אדום – וכדי להגיע אל המצודה יש לפנות שמאלה במעלה השביל האדום (לא ימינה בכיוון הירידה!).
המצודה, ששוכנת בלב המצוק, נבנתה במאה ה-17, כנראה על ידי עלי בק, בנו של האמיר הדרוזי פחר א-דין השני ששלט באותה תקופה על דרום לבנון וצפון ישראל. בנייתה התבססה על המערות שכבר היו קיימות בצוק הסלע, והיא שימשה מאחז צבאי שחולש על הדרכים שעברו למרגלות המצוק.
במערות שבתוך המצודה היו מעברי סתר, אולמות ובורות מים, והתגלו בהן ממצאים מהתקופה הרומית המוקדמת והמאוחרת, בהם מטבעות ואף מקוואות טהרה. ככל הנראה, במערות אלו התבצרו בשנת 37 לפני הספירה קנאי הגליל כשנלחמו בהורדוס.
בהמשך השביל, לאחר כ-400 מטרים, מסמן שלט הכוונה את המעלה למערות המקלט. הטיפוס בשביל התלול, שגם בו קבועים מאחזי יד, עולה למקום המעניק מבט על המערות – ובסיום הביקור שבים לשביל המסומן אדום. אחר כך עולים בשביל זה לראש המצוק ובחזרה לרחבת החניה. גם במקטע זה יש לטפס בזהירות ולהיעזר בכבלים וביתדות הקבועים בסלע.
הצועדים ב"שביל ישראל" מצפון לדרום מתחילים את היום ה-11 בכפר קיש ועולים ויורדים בשניים מהיפים בהרי הגליל התחתון – הר תבור והר דבורה – ומסיימים את היום בהר יונה בשולי העיר נוף הגליל. הנופים היפים מראשי ההרים אמנם מפצים על המאמץ של העליות והירידות הקשוחות, אך ניתן לקבל טעימה מרהיבה מהמסלול גם בטיול קליל בחלקו האחרון.
44 צפייה בגלריה
יפה בסוף החורף, אבל הנוף קיים כל השנה. "שביל ישראל" בשמורת אירוס נצרתי
(צילום: גלעד כרמלי)
במורדות הר יונה, ההר הגבוה ביותר בהרי נצרת, משתרעת שמורת האירוס הנצרתי – שפרחיו הגדולים והמנומרים הופכים אותו לאחד האירוסים היפים ביותר בארץ. האירוס הנצרתי, שתפוצתו מוגבלת כמעט אך ורק לצפון ישראל, פורח בתחילת חודש מרץ בעיקר על מדרונות סלעיים ושטופי שמש, ולמרות שמו – תחום תפוצתו אינו מוגבל רק לאזור נצרת אלא משתרע על פני כל מזרחו של הגליל, העליון והתחתון, ואף במורדות החרמון.
מהשמורה הקטנה שהכניסה אליה סמוכה לבית העלמין של נוף הגליל נשקף נוף דרמטי של הר תבור, הר דבורה ונחל ברק בן אבינעם. הטיול בשמורה קליל בשביל סלול ומומלץ בכל ימות השנה, אך בסוף החורף ובתחילת האביב, מלבד האירוסים, היא מלאה בפריחה של רקפות, עיריוני צהוב, קוציץ סורי, צמר מפוצל, צבעוני ההרים, נורית אסיה ועוד.
ווייז: שמורת טבע אירוס נצרתי. הכניסה חופשית.
ביום ה-17 ב"שביל ישראל" פוגשים הצועדים מצפון לדרום לראשונה את הים התיכון, במקטע שבין בית חנניה לבית ינאי. המסלול המלא יורד מרמת הנדיב, נכנס לג'סר א-זרקא ומשם ממשיך לאורך החוף דרך קיסריה וחדרה – אך ניתן לקבל טעימה קטנה ויפה ממנו בהליכה קלילה בין שפך נחל תנינים דרך כפר הדייגים הציורי של ג'סר א-זרקא עד חוף האקוודוקט, וחזרה באותה הדרך.
בצאתו מרחובות ג'סר א-זרקא, חולף "שביל ישראל" לאורך נחל תנינים, שיוצר בשפכו לים מעין דלתא רחבה. מעל שפך הנחל בולט גשר אבן יפהפה – זהו גשר וילהלם, שנבנה ב-1898 לכבוד ביקורו של הקיסר הגרמני וילהלם השני, שביקש לעשות את דרכו מחיפה ליפו ברכיבה על סוס לאורך החוף. עם השנים חלק מהגשר, שנבנה על בסיס גשר רומי עתיק, התמוטט – אך הוא שוחזר לפני כמה שנים ומאפשר כיום מעבר בין שתי גדות הנחל.
השביל מקיף את תל תנינים – המזוהה עם העיר העתיקה קרוקודילופוליס שנוסדה בתקופה הפרסית והייתה מיושבת עד נטישתה בתקופה הרומית – אך מומלץ לעלות לפסגתו, משם נשקפת תצפית על האזור שבו נמצא כיום כיום קיבוץ מעגן מיכאל, ובעבר השתרעו שם ביצות כבארה – שהיו הביצות הגדולות ביותר בישראל אחרי ביצות החולה.
חברת יק"א רכשה את השטח מכספי הברון רוטשילד ב-1922, ובעשרים השנים שלאחר מכן פעלו החלוצים לייבוש הביצות. באוגוסט 1949 עלה הקיבוץ על הקרקע, עם חלום להפוך לקיבוץ הראשון שעוסק בחקלאות ימית. סיפורו של הכפר ג'סר א-זרקא בלתי-נפרד מסיפורן של בריכות הדגים של מעגן מיכאל. בתקופה שבה במקום עוד השתרעו ביצות, התקיים בשוליהן יישוב בדואי קטן של שבט ערב אל-רוארנה, שתושביו התפרנסו בעיקר מדיג בביצות ובחוף הסמוך, מרעיית ג'מוסים ומקליעת מוצרים מצמחי הגומא והקנה.
עם תחילת ייבוש הביצות לאחר רכישת הקרקע, הועסקו הבדואים במשימה יחד עם פועלים שהובאו ממצרים ומסודן, וכפיצוי על אובדן פרנסת השבט שהתבססה עד אז על הביצות ניתן לפועלים שטח אדמה חלופי להתיישבות חקלאית על מצוק הכורכר – ביישוב חדש שזכה לשם שמשמעותו בעברית "הגשר על הנחל הכחול" – וכל משפחה קיבלה בו כ-30 דונם.
מכאן ממשיך השביל לעבר קיסריה, במקביל לאמת המים שהובילה אליה מי שתייה מאז ייסודה בימי המלך הורדוס (4–37 לפנה"ס) ועד שנהרסה במאה ה-13. ניתן להמשיך בהליכה כ-3.5 ק"מ עד חוף האקוודוקט, או לסיים בשלב מוקדם יותר ולשוב באותה הדרך.
ווייז: תל תנינים (קרוקודילופוליס). הכניסה חופשית.
היום ה-20 ב"שביל ישראל" למטיילים מצפון לדרום עובר לאורכו של נחל הירקון – מהשפך לים בנמל תל אביב, ועד למקורות הירקון ליד מבצר אנטיפטריס בתל אפק. וזו הזדמנות להכיר חלק פחות מוכר של הנחל, שבו המים אפילו נקיים וראויים לרחצה. ממש כמו בגליל, רק בלב גוש דן.
את הטיול שאינו מעגלי ואורכו כ-3.5 ק"מ לכיוון אפשר להתחיל ב"מפל הנסתר" שמעל השפך של נחל קנה לירקון. המים שמגיעים מנחל קנה מזוהמים ומזהמים את הירקון החל מנקודת החיבור שלהם, אך מי המפל והבריכה שמעליו – שמקורם במעיינות שמזינים את הירקון – נקיים ובטוחים. וכך גם המשך הנחל במעלה הזרם.
לאחר הבילוי במפל נתחיל לצעוד בשביל לאורך הגדה הדרומית של הירקון, ואחרי כ-850 מטר נתחבר אל "שביל ישראל" ונגיע לטחנת אבו רבאח – טחנת קמח עתיקה שעל בסיסה הוקמה בשנות השמונים של המאה ה-19 טחנה חדשה על ידי השייח אברהים אבו רבאח, שכיהן כפקיד בממשל העות'מאני ביפו ואף "דאג" להגנתם של תושבי פתח תקווה בתמורה לתשלום פרוטקשן. בשנות ה-50 פסקה פעילות הטחנה, וב-2004 המבנה המרשים שוקם ושוחזר.
44 צפייה בגלריה
הפסקה נחמדה על גדות הירקון, ליד אבו רבאח
(צילום: יעל זילברשטיין-ברזידה, החברה להגנת הטבע)
המשך השביל עובר בתוך מנהרות קנים ובין עצי אקליפטוס גדולים ושדות חקלאיים, ומוביל אל בית פרדס היסטורי בן שתי קומות שנבנה גם הוא במאה ה-19, וניצב סמוך לסכר נווה ירק. המבנה מוכר בשם "בית לאה", אולם מקור השם בכלל בגרפיטי שרוסס על קיר הבית בשנות ה-90. בקומה הראשונה של הבית שכן מתקן שאיבה לטובת השקיית הפרדס הסמוך, והקומה השנייה שנבנתה ככל הנראה בשלב מאוחר יותר שימשה כנראה כבית נופש. לצד המבנה פינה יפה שבה אפשר לנוח וגם להיכנס בקלות לרחצה בנחל. לאחר מכן שבים בחזרה ל"מפל הנסתר" באותה בדרך.
ווייז: המפל הנסתר שרונית. הכניסה חופשית.
המטיילים ב"שביל ישראל" ברצף מצפון לדרום עוברים ביום ה-25, במקטע שבין צור הדסה לצומת האלה, בנוף הררי ירוק תמיד של הרי ירושלים ושפלת יהודה הכולל תצפיות נוף. אחת מהן היא תל שוכה שאמנם מפורסם בזכות פריחת תורמוס ההרים הצובע אותו בכחול בסוף החורף (פברואר-מרץ) – אך יפה ומיוחד כל השנה.
בתל התקיים יישוב עתיק גדול שנחפר חלקית בלבד. בראש הגבעה יש שרידי חומות ומבנים ובורות מים, ולא פחות חשוב – תצפית יפה על עמק האלה וגבעות השפלה. בין היתר אפשר להשקיף אל אזור הקרב המפורסם ביותר בתנ"ך – הקרב בין דוד לגוליית שהתרחש "בין שכה ובין עזקה". עזקה התנ"כית, שלידה עמד צבא הפלשתים, מזוהה עם תל עזקה, הגבעה הבולטת 5 ק"מ מערבה מכאן.
44 צפייה בגלריה
מטיילים בין תורמוסים פורחים בתל שוכה
(צילום: יעל זילברשטיין-ברזידה, החברה להגנת הטבע)
עוד בתצפית: ההתפשטות הגדולה של העיר בית שמש לגבעות סביבה, שהשכונות החדשות שלה מרוחקות כ-6 ק"מ ממרכז העיר. בכיוון מזרח רואים היטב את האזור שבו הלכה מחלקת הל"ה – הר סנסן – ואת הכפרים ג'בעה וצוריף למרגלות הרי יהודה ויישובי גוש עציון למעלה.
ווייז: תל שוכה. נוסעים מבית שמש דרומה בכביש 38 לכיוון בית גוברין, פונים שמאלה בצומת האלה אל כביש 375 ואחרי כ-2.5 ק"מ פונים ימינה לדרך עפר ליד הגבעה. הכניסה חופשית. שביל מסומן כחול החופף ל"שביל ישראל" עולה לגבעה מצדה הצפון-מערבי ובהמשך יורד צפונה אל הכביש. כשהירידה מתמנת עוזבים את "שביל ישראל" ופונים שמאלה אל דרך ג'יפים שמובילה אל נקודת ההתחלה במסלול מעגלי שאורכו כ-2.5 ק"מ.
המטיילים ברצף בשביל מצפון לדרום חוצים את "ארץ המכתשים" בנגב ומגיעים ביום ה-38, במקטע שבין נחל עקרבים למפעל הפוספטים באורון לעין ירקעם. עין ירקעם אינו מעיין קלאסי, אלא גב עונתי יפהפה שניזון גם מנביעה בחלקו העליון של נחל חתירה, ממזרח למכתש ירוחם (המכתש הגדול). הגב מחזיק מים בעיקר בתקופת החורף והאביב, אך לעתים גם בקיץ אחרי חורפים גשומים – ונכון לזמן פרסום הכתבה הוא עדיין מלא בזכות גשמים בשנים הקודמות.
בריכת המים חריגה בגודלה לנגב, ועומקו המירבי של הגב כ-5 מטרים. בקיר הגדה הצפונית של הנחל תוכלו למצוא מדרגות עתיקות אשר נחצבו במקום, ולפי ההערכות שימשו את עוברי הדרך להורדת גמלים לשתייה. בסמוך לגב נמצא מצד ירקעם ששימש כנקודת אבטחה בתקופה הביזנטית.
כדי להגיע לגב צועדים מחניון הלילה עין ירקעם כקילומטר בשביל המסומן בצבע ירוק וחופף ל"שביל ישראל", עד למדרגות היורדות למעיין. לאחר הבילוי במים שבים באותה הדרך.
ווייז: עין ירקעם. מכביש 25 (באר שבע-צומת הערבה) פונים דרומה לכביש 206, מעט מזרחה מדימונה. נוסעים בכביש, עוברים בלי לפנות על פני הפנייה ימינה לכביש 225 ולאחר כ-300 מטר ממנה פונים שמאלה לכיוון חניון הלילה עין ירקעם. הכניסה חופשית.
המטיילים ברצף ב"שביל ישראל" מצפון לדרום חוצים את מכתש רמון, וביום ה-44 מתחילים להתקדם ממנו לעבר הערבה – תוך חוויה מדברית עוצמתית במיוחד, ללא מעבר ליד כביש, יישוב או אפילו עמוד חשמל. בחלקו הראשון של המקטע, בין נחל גוונים לגב חולית, עובר המסלול בפרסת נקרות – כינוי לפיתול גדול שעושה נחל נקרות, שמנקז אליו את מי הנגר מכל שטח המכתש.
בין המעוקים הגבוהים והמרשימים מצטברים מי השיטפונות ויוצרים בנחל בריכה עמוקה. בשנים גשומות במיוחד בנגב, הופכת הבריכה לאגם של ממש ועומקה יכול להגיע אפילו ל-3 מטרים – אך נכון לזמן פרסום הכתבה, אחרי רצף שנים שחונות, היא יבשה.
עוד הרבה לפני eBay ועלי אקספרס, היה העולם המערבי של העת העתיקה – יוון ורומא – מעוניין במוצרים מהמזרח. "דרך הבשמים" הייתה אחת מדרכי המסחר החשובות והיא התפתלה לאורך כ-2,000 ק"מ מדרום חצי האי ערב עד נמל עזה שלחופי הים התיכון. הדרך קיבלה את שמה בזכות הבשמים – בעיקר מור ולבונה – שהובלו בה על גבי שיירות גמלים. יעד הסחורות: המקדשים באירופה, שם היה צורך להתגבר על הריחות הלא נעימים שנגרמו כתוצאה מהקרבת קורבנות לאלים.
הדרך והאתרים שלאורכה שגשגו בתקופת הממלכה הנבטית, בין המאה ה-3 לפני הספירה ועד למאה ה-2. לאחר מכן סופחה הממלכה הנבטית לאימפריה הרומית – והפעילות ב"דרך הבשמים" הגיעה לשיאה. השיירות הנבטיות המשיכו להוביל את הסחורות, אך הדרך הייתה בשליטת הרומאים – אשר שיפרו אותה והציבו חיילים שאיישו דרך קבע את המצדים, המחנות והערים שלאורכה.
כמו "שביל ישראל", גם "דרך הבשמים" ההיסטורית חצתה את מכתש רמון, ובליבו נמצאים שרידיו של מצד סהרונים – מצודה נבטית ששימשה כאכסנייה מבוצרת לטובת לינה לשיירות שצעדו בדרך. במקום ניתן לראות גם את שרידי הדרך הרחבה שסללו הרומאים על תוואי הדרך הנבטית המקורית – אשר השתמרו היטב. מיקומו של המצד נבחר בשל קרבתו למעיין עין סהרונים, מקור המים הגדול ביותר במכתש.
באזור עין סהרונים גם מתקיימת אוכלוסייה גדולה של פראים – חמורי בר שנכחדו מנופי הארץ במאה ה-19, אך הושבו בהצלחה לטבע. באביב פורחים בסביבות המעיין יחנוקים – צמחי מדבר טפילים עם עמודי פריחה מרהיבים בגובה של כחצי מטר. יחנוק המלחות שפרחיו ורודים או סגולים צומח לרוב בסמוך לעצי אשל, ויחנוק המדבר שפרחיו צהובים צומח לרוב בסמוך לשיחי מלוח וזוגן.
כדי לטייל במסלול יש להגיע דרך ציר צבעי הרמון אל חאן בארות, ומשם לנסוע על פי השילוט אל "חניון יום עין סהרונים" בדרך עפר המתאימה לכל רכב. הכניסה חופשית. המסלול המעגלי שאורכו 5 ק"מ מתאים לכל המשפחה, מתחיל בשביל המסומן בכחול ועובר לאורך נחל רמון – שהודות למעיין השופע זורם בו בקטע זה פלג מים לאורך רוב חודשי השנה. יש לציין כי הרחצה במעיין אסורה בהחלט.
השביל ממשיך ויוצא החוצה מהמכתש דרך "שער רמון", ומתחבר אל "שביל ישראל" בכניסה לערוצו העמוק והרחב של נחל נקרות, אשר נהיה בהמשך צר מאוד במקום שבו נמצאת בריכת מי השיטפונות. כ-500 מטר לאחר ה"בריכה" מגיעים אל צומת שבילים. כדי לשוב לרכב החונה בחניון עין סהרונים יש לעזוב את "שביל ישראל", לפנות שמאלה וללכת בעקבות הסימון הירוק. במפגש עם דרך הג'יפים המסומנת באדום לאחר כ-700 מטרים פונים שמאלה וממשיכים עוד כ-700 מטרים עד החניה.
היום ה-50 בשביל לצועדים מצפון לדרום, בין צומת שיזפון לשחרות, מספק הפתעה בלב המדבר – דיונת חול גדולה ומרהיבה שנדמה כאילו הגיעה מחוף הים. אלו הדיונות של חולות כסוי שהנם חלק משמורת הטבע צוקי שיירות, בשוליה של בקעת עובדה שבנגב הדרומי. הדיונות המרשימות הן רכות ונעימות במיוחד, והן עשויות חול שמקורו בבליית סלעי גיר – בשונה מהחולות בחופי הים התיכון, שמקורם מסלעי גרניט.
בשל החום והשמש הקופחת מומלץ שלא להגיע למקום באמצע היום – וטיול זריחה בחולות מספק מראה ייחודי ומרהיב שמזכיר את החולות בדובאי או בסהרה ומזמין את המבקרים להתגלגל ולהשתעשע.
למעוניינים ללון באזור בלילה שלפני טיול הזריחה – סביב הדיונות של חולות כסוי שלושה חניוני לילה: החניון הצפוני והחניון המערבי הם "חניוני שלט" ללא הסדרה מיוחדת, בעוד שבחניון האמצעי שבעה מעגלי לינה לאוהלים מוקפים בסהרוני אבן עם מצע זיפזיף, משטח גדול מרכזי לאוהלים וגומחות רבות להדלקת מדורות. הלינה בחניונים הללו חופשית וללא תשלום.
ניתן לבצע בחולות מסלול מעגלי של כ-8 ק"מ שמתחיל בהליכה מהחניה צפונה לאורך "שביל ישראל". עם החזרה לכביש ממשיכים מעט צפונה ואז פונים ימינה אל שביל אדום שעובר למרגלות הדיונות ובין חניוני הלילה ומוביל בסיומו בחזרה לחניה.
לאחר הטיול בחולות והחזרה לרכב מומלץ מאוד להמשיך דרומה עוד כ-1.5 קילומטר אל "מקדש הנמרים" (בנסיעה בכביש לכיוון היישוב שחרות או בהליכה לאורך "שביל ישראל"). מדובר באתר ארכיאולוגי שבו התגלה מקדש פרההיסטורי שהיה בשימוש במשך כ-4,000 שנה, החל מתקופת האבן המאוחרת באמצע האלף ה-6 לפני הספירה ועד תקופת הברונזה התיכונה במחצית הראשונה של האלף ה-2 לפנה"ס. סמוך למקדש התגלה ממצא ייחודי של 15 דמויות של נמרים ועוד דמות של ראם העשויות מאבנים שננעצו בקרקע.
ווייז: חולות כסוי. למגיעים מצפון דרך כביש 40 פונים ימינה בצומת נאות סמדר אל כביש 12, ולאחר מכן שמאלה לכיוון היישוב שחרות – וממשיכים עד לפנייה אל דרך העפר המובילה אל החולות. הכניסה חופשית.
