אתחיל מהסוף: המון זמן לא בכיתי מסדרה כמו שבכיתי מ"התבגרות" (Adolescence). מדובר בסדרה מכאיבה ומסעירה שסצנת הסיום שלה עוד מהדהדת בי גם כמה ימים אחרי הצפייה. כמו כן, לא בטוחה כמה הייתי ממליצה לישראלים בתקופה כזו לצפות בסדרה כואבת כמו זו, אבל לאלו שבכל זאת אמיצים – אגיד שזו חובה.
גלילה קצרה בגוגל מראה שיוצר הסדרה סטיבן גרהאם (שגם משחק בה באופן פנומנלי), ניסה לענות על שאלה מרכזית בבריטניה: מה גרם לעליית מקרי טרור הסכינים במדינה בקרב קטינים (שהם 17% ממבצעי הפשיעה)? הסדרה מציגה נער בן 13 החשוד ברצח בת כיתתו, ומכריחה אותנו להסתכל לפוגע בעיניים. היא הופכת אותו לאנושי ומורכב, כשעד סוף הסדרה, למרות סרטון המראה שהוא ביצע את המעשה, גם אני האמנתי שלא הוא הפושע. המראה התמים שלו, יחד עם תגובותיו החכמות ותגובתו הכואבת של אביו, והעובדה שהוא חוזר שוב ושוב על כך שהוא אינו הפושע – מוסיפים לעומק הרגשי של היצירה ולספק.
אני חושבת שזו סדרה שבעיקר מדברת על שני דברים: האחד, התרבות הבריטית המנומסת והמאופקת שלא ברור איך אלימות כזו מתרחשת "מתחת לאף" שלה (ואולי דווקא בגללה?). זה מאוד בולט גם בסדרה. והשני, המרכזי יותר – טראומה בין-דורית. היוצר אמר לנטפליקס: "יכולנו ליצור סדרה עם אמא אלכוהוליסטית או אב מתעלל. אבל רצינו ליצור סדרה שתראה אותה ותגיד: יואו, זה יכול היה לקרות לנו!".
הסיפור עובר בין חייו של הדמות הראשית. בית ספר, חברים, משפחה, עולמו הרגשי. תיארתי את זה מאוד טכני, אבל האמת, ככל שנחשפים אל הסביבה שלו יותר ויותר – מהר מאוד שוכחים שמדובר בילד בן 13 שמזכיר את האח הקטן שלך. כי ברגע שהדמות הופכת מורכבת – הילדות שבה נעלמת.
מה שעוזר להעביר את המורכבות של הסיפור ושל הדמויות באופן מרשים היא ההפקה המרשימה לא פחות. כל פרק צולם בטייק אחד בלבד, שהופך את הסדרה למעין סרט ארוך של ארבע שעות. הפרק השני, לדוגמה, כלל לא פחות מ-370 ניצבים ונדרשו 13 טייקים עד שהושג השוט המושלם. בולטת ההשקעה העצומה בכל פרט, עד כדי כך שלעתים מצאתי מפלט מהעלילה הכואבת בהשתאות מהביצוע המרשים.
מספר הטייקים שבוצעו בכל פרק: הראשון – שניים; השני – 13; השלישי – 11; הרביעי – 16:
Q: Which takes were chosen for the final episodes?
Ep 1 – Take 2 – shot on shoot day 1 of 5
Ep 2 – Take 13 – shot on shoot day 5 of 5
Ep 3 – Take 11 – shot on shoot day 5 of 5
Ep 4 – Take 16 – shot on shoot day 5 of 5
— Netflix UK & Ireland (@NetflixUK) March 15, 2025
גם השחקנים בסדרה מעניקים את החוויה שמדובר לא רק בסדרה – אלא ביצירה. במיוחד בולט השחקן הצעיר אוון קופר, שמגלם את הדמות הראשית, שבגילום הדמות גורם לנו לשכוח שמדובר בילד בן 13 בלבד. היכולת שלו לשכנע את הצופה להאמין בחפותו למרות הראיות הברורות מדגישה עד כמה הסדרה מצליחה להפוך את הפוגע לאנושי ומורכב. גם סטיבן גרהאם בתפקיד האב מציג משחק רגיש ועוצמתי. הוא אדם שמנסה להיות אב טוב, אך נושא בתוכו דפוסים הרסניים שלא הצליח לשבור לחלוטין.
לבסוף, הסדרה משאירה אותך עם שאלה אחת פתוחה – למה? אוקיי, הילד לא גדל בסביבה אולטימטיבית. לאביו היו התפרצויות זעם רבות, והוא עצמו היה מגיע הבייתה, מסתגר בחדר ומשחק במחשב. הוא היה מסתובב ברחובות עם חברים שלו, בגיל 13, לבד. גם ההסבר שאותה ילדה שהוא רצח הייתה בריונית כלפיו, לא עונה על השאלה מדוע הוא רצח אותה.
אולי השאלה היא יותר עמוקה. הרי מדובר בילד שנראה נורמטיבי, גם לפי חוות דעת פסיכולוגית. אחותו, למשל, שגדלה באותם התנאים – גדלה להיות ההפך ממנו. אז למה הוא גדל להיות כזה? למה דווקא הוא?
לכן אני חושבת שהסדרה מציגה באופן מרשים את המורכבות של הורות, ואולי של להיות בני אדם – איך מביאים ילד לעולם מבלי לדעת למה הוא יהפוך? איך כבני אדם נוצרים ונהיים אנחנו? כהורה, עולה השאלה, אילו "שריטות" יעברו בירושה, וגם – אם עשית הכל נכון, איך יכול להיות שהילד גדל אחרת?
כאדם עולה השאלה – האם אפשר בכלל להתגבר על השריטות האלה? הרי גם האב סיפר שהכו אותו בילדות, וכשהוא החליט שלא יעביר את זה הלאה, הוא היה מתפרץ בעצבים על דברים אחרים שהם לא קרוביו. גם ההשוואה נניח בין הדמות הראשית לאחותו, שגדלה אולי להיות יותר כמו אמא שלה – מרצה, מציבה בפנינו את החידה הבלתי פתורה של החוסן הנפשי: איך ילד אחד נשבר תחת לחץ בעוד שאחר, מאותה משפחה בדיוק, מוצא דרכים להתמודד ולשרוד?
כאמור, הדמיון בין האב לבן נוכחים. האמת, שכשמנתחים את זה, ואולי זה בכוונת מכוון – לא רואים את זה כלל ביחסים ביניהם, אלא ביחסים שלהם עם אחרים. באופן שבו שניהם מתנהלים מול העולם החיצוני, רואים את הצורך העמוק של שניהם באישור ובאהבה. האב בפרק הראשון מדבר עם החוקר, ומנסה "להתנחמד" ולהתחנף אליו. הסצנה הזו הזכירה לי את הסצנות של הילד עם הפסיכולוגית – בהן כל מה שהיה אכפת לו, לפחות בסוף, זה שהיא תאהב או תחבב אותו.
בסצנה הקשה, שבה הילד נפתח בפניה, סיפר לה דברים – כל מה שהיה אכפת לו זה רק אם היא תחבב אותו, הוא רצה לדעת שיש מישהו בעולם שיאהב אותו כמו שהוא, גם כשהמצב מורכב. אבל ברגע שרואים את הדמעה שלה מבינים שיש בילד גם פחד וכעס, שאינם מווסתים, ואולי, וזה הכי מפחיד – אינם קשורים כלל לבעיה או קושי נפשי.
יותר מכל, הסדרה הבהירה לי את חשיבות הטיפול הנפשי, במיוחד כשמביאים ילדים לעולם. בסצנה האחרונה, האב נכנס לחדרו של בנו שלא ראינו מאז הפרק הראשון. הוא מתיישב ליד הדובי שעל המיטה ובוכה. הדובי ייצג עבורי את התמימות. את הילד שהרוצח היה. המחשבה על כך שאחרי שהוא רצח את בת כיתתו הוא חזר לביתו וישן עם אותו הדובי – היא בלתי נתפסת. הניגוד בינו לבין מעשה האלימות יוצר דיסוננס מטלטל. כשהאב לוחש לעבר הדובי, כי לא יכול ללחוש זאת לאוזני בנו – "מצטער שלא עשיתי יותר" – משפט ששבר גם אותי כצופה – הסדרה מגיעה לשיאה הרגשי. שם היא גם מסתיימת.
לסיכום, "התבגרות" היא יצירה שמסרבת להציע פתרונות פשוטים או נחמה קלה. במקום זאת, היא מציבה מראה בפני החברה ומאלצת אותנו לשאול: מה אנחנו באמת עושים למען הילדים שלנו? איך אנחנו מונעים את המקרה הבא? ובעיקר – האם אנחנו מוכנים להתבונן באמת בעיניהם של אלו שהחברה מעדיפה לתייג כ"מפלצות"? אולי דרך ההתבוננות המורכבת והאנושית בפוגעים וקורבנות כאחד, יכול להתחיל תהליך של ריפוי חברתי – וזו אולי המתנה הגדולה ביותר שהיצירה מעניקה לנו כצופים.
על שאלה אחת לא קיבלתי תשובה מהאינטרנט ומשאר הביקורות שנכתבו: מי אלו הילדים שמופיעים בפתיחה של הסדרה?

