1. הלוי, זמיר ושיקום הסמכות
תקרית חריגה נרשמה השבוע, כשהרמטכ"ל החדש אייל זמיר הגיב לשר הביטחון ישראל כ"ץ בתקיפות, והבהיר לו שהוא 'אינו מקבל הוראות בתקשורת'. השר כ"ץ אמנם ענה שההערה "מיותרת ולא במקומה", אבל בפועל קיבל את הנזיפה של זמיר ואמר לו שהשיח ימשיך באופן פרטי.
מצידו של כ"ץ, אין חדש תחת השמש. מאז שנכנס ללשכת שר הביטחון הוא מנסה לגלם באופן תיאטרלי ומגושם את דמות השר שלא חושש מהדרג הצבאי. מבחינתו, השפלת צמרת צה"ל בהודעה פומבית היא מטרה כשלעצמה. אלא שעד כה מדובר היה ברמטכ"ל 7 באוקטובר הרצי הלוי, שלא יכול להרשות לעצמו עימותים ציבוריים. הפעם בכיסא יושב רמטכ"ל חדש, נטול אות קלון ציבורי.
בגזרה הפנים-צה"לית, ברור שזמיר מנסה לשדר רוח חדשה. אבל ראוי לשים לב לשני צעדים שעשה בפועל: השעיית חיילים שאיימו בסרבנות, והדחה של קצין וצוות לוחמים שהעלו סרטון שלהם יורים בנשק בזמן שהם מקריאים את המגילה.
תמונות של חיילים משחקים בנשק ומתעדים את עצמם עוברים על חוקי צה"ל כבר הפכו לשקופות בציבוריות הישראלית. אבל הם קצה הקרחון של משבר סמכות עמוק בצה"ל, אחרי לחימה ממושכת ובעיקר אל מול הנהגת הצבא שכשלה באופן קשה כל כך. אי אפשר לאמוד את היקף המשבר, אבל בפועל הוא פוגע בלחימה, גורם לתאונות וטעויות והופך את צה"ל לצבא מוסרי פחות. צבא עם קצוות פרומים שנלחם מלחמה מורכבת כל כך יכול לעבור בקלות להתנהלות כאוטית ומסוכנת.
מרגע שנכנס לתפקיד יש ניסיון ציבורי לסווג את זמיר למחנה פוליטי, אבל הדבר הכי נכון יהיה אם ישמור על עצמאות צה"ל, ועצמאותו כרמטכ"ל. זה חשוב כדי לנצח במלחמות, וגם כדי לשמור על דמותו הערכית של צה"ל. ואת זה רבים שאימצו את הרצי אל חיקם וקראו לו להמשיך, פספסו.
2. פיטורי בר – בין המקומם למסוכן
פיטורי הממשלה את ראש השב"כ רונן בר מקוממים ומעלים סימני שאלה מדאיגים – ואלה שני דברים שונים מאד.
מקוממים – כי נתניהו משתמש (שוב) בדמות ביטחונית כשעיר לעזאזל על מנת לנקות עצמו מאשמה למחדל. כי בר התכוון בכל מקרה לפרוש, וכי המהלך מלווה בהכפשות אישיות ונסיונות לשכתב את ההיסטוריה.
סימני השאלה המדאיגים עולים מהסמיכות של הפיטורים לחקירה הקשרים של לשכת ראש הממשלה עם קטאר, מאישומי ה'דיפ סטייט', ומהחשש שימונה מחליף שיעצור את החקירות ויעקר את השב"כ מכוחו.
בכל הנוגע להיבט המקומם שבדבר, לבג"ץ אין חלק בעניין. החוק מאד ברור: לממשלה מותר לפטר את ראש השב"כ. הציבור ישפוט, ויביע את עמדתו ברחובות, ברשתות ובקלפי.
בנוגע לסימני השאלה המדאיגים – פה לבג"צ יש תפקיד. הוא יכול להיחשף לחומרים שאינם זמינים לציבור, ולהחליט אם יש ממש בטענה החמורה שאחת ממטרות הפיטורים היא למנוע או להשפיע על חקירה. אם זה המצב, בית המשפט העליון צריך להבטיח שהחקירה של נושא אקוטי כל כך תתנהל ללא משוא פנים.
התשובה לכך לא חייבת להיות השארתו של בר בתפקיד – צעד שיצור מצב בעייתי בצמרת הביטחונית. בג"ץ יכול להמשיך לעקוב אחרי החקירה בעצמו, להציב פיקוח או להציע מבנה אחר שייתן מענה לחשש מטיוח.
ואחרי כל זה – את פסיקת בג"ץ צריך יהיה לכבד, באמון מלא או בחריקת שיניים. גם בית המשפט העליון יעמוד למבחן הציבור, שאמנם לא בוחר את השופטים, אבל בהחלט ישפיע על היחס אליו בתוצאות הבחירות הקרובות.
3. נתניהו והאחריות
לנתניהו יש הבנה עמוקה של מרכיב יסודי בשיח הציבורי: הוא תזזיתי ומכלה את עצמו. בפעם הראשונה שמסבירים איך תחת שלטונו הוקם צבא טרור שביצע מתקפת פתע על ישראל, האפקט מהמם. כך היה משוכנע גם רוב מוחץ של הציבור הישראלי אחרי הטבח. בפעם ה-100, זה כבר נשמע רגיל. בפעם ה-1,000 זה שחוק.
אולי זו הסיבה שבמקום להישאר על הנקודה, הקמפיין נגדו זז ללא הרף, וכעת נדד למחוזות המפוקפקים של 'קטארגייט', פרשה בה רב הנסתר על הגלוי. יש תרחיש קיצוני שהחקירה על קשרי לשכתו עם קטאר היא אכן אירוע קולוסאלי לראש הממשלה ואז לא צריך שום קמפיין. אבל התרחיש הסביר הוא שלא. אולי כמה מאנשי משרדו יוכתמו, אבל מבחינתו זו זכייה טהורה: עוד סיפור סבוך שאחר כך ניתן יהיה לפטור כעלילת דם (ע"ע תיק הצוללות). כך גם לגבי פיטורי רונן בר: תמיד קיימת האפשרות שבג"ץ פשוט יקבע שאין בהם פגם.
הבעייה הציבורית של הביקורת על אחריות נתניהו למחדל 7 באוקטובר היא שהיא נכונה, פשוטה וברורה מדי. היא לא ממשיכה לייצר כותרות, אין מסמכים סודיים לחשוף, לא נדרשת 'ראיית זהב'. הכול בחוץ, והכול ברור: הוא היה ראש הממשלה במשך כל תקופת ההתעצמות של חמאס. אז במקום להזיז את הז'יטונים לפרשיה התורנית, עדיף להתמקד בעובדות הפשוטות:
א. לנתניהו אחריות גדולה לטבח 7 באוקטובר.
ב. הוא לא מכיר באחריות הזאת.
ג. הוא לא יקים ועדת חקירה שתקבע את זה.
כל מה שנותר לציבור שמעוניין בצדק הוא לזכור, להזכיר ולא להרפות. האמת הפשוטה חזקה מספיק.
