בישראל מציינים 55 שנים לסיום מלחמת ההתשה, עימות צבאי שזכה לאות מלחמה רשמי רק ב־2003, באיחור של 33 שנה. היה זה מצב שנמשך מקיץ 1967 עד קיץ 1970, בלי האופוריה שהגיעה בעקבות מלחמת ששת הימים ובלי הטראומה של מלחמת יום הכיפורים.
"בגלל שזו היתה מלחמה ללא הישגים", משוכנע ההיסטוריון פרופסור יואב גלבר, שכתב את הספר "התשה – המלחמה שנשכחה", "רצו לשמור על הישגי מלחמת ששת הימים עם מדיניות ברורה שנשארים בקווי הפסקת האש עד שהערבים ישבו איתנו למשא ומתן ישיר, אבל לא היתה אסטרטגיה ואת זה החברה הישראלית לא קיבלה בהבנה. זו היתה מלחמה שהסתיימה עם הזנב בין הרגליים".
העימותים הצבאיים החלו ממש בסיום מלחמת ששת הימים, בחודש יוני 1967, כששתי ספינות מצריות הטביעו ליד חופי פורט סעיד את המשחתת אח"י אילת ו־47 אנשי צוות נהרגו.
"זו היתה מכה קשה", מספר סא"ל (מיל') גלבר, שהיה אז מ"פ בסיירת חרוב. "הגבנו בהפגזה על סואץ, נמל הנפט של מצרים, ולאחר מכן בפעולות תגמול. המצרים הבינו שמצבם בחזית יחסית טוב, אבל העורף חשוף, אז הפסיקו את הלחימה למשך כמה חודשים, פינו כמעט את כל האוכלוסייה האזרחית לאורך תעלת סואץ והשאירו רק את אלה שנחוצים כדי לשרת את הצבא".
לא רק הגבול הדרומי היה פעיל, גם הגדר המזרחית ראתה שוב ושוב איך מחבלים עוברים את הגבול במטרה לבצע פיגועים בשטח ישראל. מה שהחל כמטרד הפך לשגרת מרדפים. ולא מעט חיילים, ביניהם מפקדים בכירים, שילמו בחייהם.
"הכל היה ראשוני"
"אנחנו לא נשכח את המלחמה הזו, אישית איבדתי בה הרבה חברים", מספר האלוף (מיל') מתן וילנאי, שבמהלך המלחמה החליף את רס"ן צבי קפלן, קצין האג"ם של חטיבת הבקעה, שנהרג במהלך מרדף.
"בהתשה כל דבר שעשינו היה ראשוני וזה הבדל עצום לעומת פעולה שלמדת ואתה יודע מה אתה עושה. המרדף לא היה קיים בצבא כשהתגייסתי. היום זו מילה שכל אחד מכיר".
וילנאי השתתף בפעולת כראמה במארס 1968, שהיתה פשיטה על מפקדת פת"ח בדרום בקעת הירדן בהשתתפות כוחות שריון, צנחנים וחיל אוויר. פעולה שנחשבה לקרב המשמעותי הראשון אחרי מלחמת ששת הימים, והיתה רחוקה מהצלחה ויותר קרובה לכישלון עם 33 הרוגים לכוחותינו.
"בששת הימים זה היה ניצחון קל ומהיר", אומר אל"ם (מיל') זאב דרורי, שהיה מ"פ בגדוד 890 של הצנחנים וכתב על המלחמה את הספר "אש בקווים". "הפת"ח הכריז אז 'אנחנו לוקחים על גבנו מלחמה נגד ישראל ונעשה זאת לאורך זמן'.
"אצלנו גם אם הבינו, לא הפנימו שמלחמה נגד גרילה וטרור היא אחרת. עברתי על פרוטוקולים מישיבות המטכ"ל וקראתי איך אלופי צה"ל זלזלו וקראו להם 'אפסים' ואני, כמי שהפלוגה שלו נכנסה ראשונה לקרב כראמה, אומר שלא היינו מספיק מוכנים. בקרב שמסמן את המלחמה המודיעין לא ידע שנהר הירדן עלה על גדותיו ושהשטח בוצי. ולכן השריון שקע בבוץ".
המלחמה לא עשתה סימנים של סיום מהיר. בדרום, כשהמתקפות וההפגזות המצריות לא פסקו, הוחלט להקים את קו בר־לב, שורה של מוצבים צבאיים לאורך 160 ק"מ, שאמורים היו להגן על הכוחות שהתפרסו על קו המים.
כשנתניהו ניצל מטביעה
כשהמתקפות המצריות המשיכו, צה"ל תקף מטרות אסטרטגיות בעומק האויב, בעיקר בהשתתפות יחידות מובחרות. ב־13 במאי 1969 במבצע "בולמוס 4", כוח משולב של סיירת מטכ"ל ושייטת 13 היה אמור לפשוט על הגדה המערבית של התעלה. בפעולה נהרג סגן חיים בן יונה ז"ל מאש האויב. לוחם סיירת מטכ"ל, בנימין נתניהו, ניצל מטביעה.
"במארס 1969, שני הצדדים תכננו לתת לצד השני מכה רצינית", מספר פרופסור גלבר. "המצרים הבינו מה קורה כשראו את בניית קו בר־לב ואילו אנחנו רצינו להרוויח חודש נוסף של שקט כדי להשלים את בניית המוצבים. עד אותם חודשים המצרים נמנעו מפתיחה באש, אם היא לא היתה מתוכננת ומבוקרת. באותם ימים הודיעו שכל חייל שיראה חייל יהודי ולא יירה – הוא עבריין. זו היתה מלחמה אול־אאוט".
ובחזית – שגרה
כמו היום, החיים במרכז היו של שגרה, אבל בחזית היה רועש ומתוח. כמעט מדי יום צה"ל התמודד עם הרוגים או פצועים. וכמו בקיץ 2025 התגלה מחסור חמור בכוח אדם, בעיקר במוצבי התעלה, שם הורגשה שחיקת הלוחמים.
שר הביטחון דאז, משה דיין, ממש ביקש שקציני מילואים יתנדבו ויסייעו לכוחות בחזית שמתמודדים עם הלחימה הארוכה והבלתי נגמרת. "הקצינים הצעירים בשירות חובה, היושבים כיום במוצבים – בחורים זהב כולם", אמר אז דיין. "הם קורצו מהחומר שאתם קורצתם – אבל אתם קציני מילואים בוגרים ומנוסים מהם. ולכן אנחנו פונים אליכם שתתנדבו לשבת במוצבים ולהשפיע".
אותם מתנדבים מדרגות סגן עד סא"ל הגיעו לתקופות של חודשיים עד שלושה וכונו הנמרים. "גרתי בצהלה בסביבת אנשי צבא", מספר תא"ל (מיל') עודד טירה, אז אחד מהנמרים, המתנדבים. "באותם ימים עבדתי בבית חרושת 'ויטה' כמהנדס ייצור. ובזמן שהתעסקתי בייצור קרפלך שמעתי חברים שסיפרו מה קורה בתעלה. אמרתי שגם אני חייב לטעום. היו חסרים אז הרבה לוחמים, במיוחד מפקדים".
טירה, נשיא התאחדות התעשיינים לשעבר, הוצב במוצב מול אגם תמסח, בשולי דלתת הנילוס. "האש שם לא פסקה", הוא נזכר. "כמו בסרטים אתה יושב בבונקר, שומע את הבום ורואה איך האבק והחול צונחים למטה".
ישראל ראתה איך הסובייטים מצטרפים כסיוע למצרים ולא רק באספקת נשק, אלא גם במטוסים וטייסים. העימות כבר היה לא רק בין כוחות צבאיים אזוריים, אלא גם בין המעצמות הגדולות.
ואז קיסינג'ר לחץ
"הגענו להפסקת אש בלחץ, כי ארה"ב לא רצתה עימות ישיר עם בריה"מ", מסביר אל"ם (מיל') זאב דרורי. "בהתחלה תשובתה הראשונה של ראש הממשלה, גולדה מאיר, היתה שלילית, אבל הלחץ היה אדיר ומי שבעיקר לחץ היה היועץ לביטחון לאומי, הנרי קיסינג'ר, שהיה כל יכול.
"במלחמה הזו אנחנו לא ניצחנו וגם המצרים לא. אני אחגוג יום הולדת 79 בשבוע הבא ואני אומר בפירוש 'רק שלא ניפול שוב לבוץ כמו שנפלנו אז וכמו שנפלנו לבוץ הלבנוני ויצאנו ממנו רק אחרי כמעט 20 שנה. גם עכשיו זו מלחמת התשה".
גם השר לשעבר, האלוף (מיל') מתן וילנאי, מזהה היום מלחמת התשה שמזכירה את הימים ההם מלפני 55 שנה.
"מהי התשה? ללכת שוב ושוב ולהישאר באותו מקום", הוא שואל ועונה. "שש השנים בין 1973-1967 היו רעות. זו היתה התשה בכל הגזרות, אבל הצבא ידע להפיק לקחים כשברמה הלאומית הם לא הופקו ולכן היום אנחנו מוצאים את עצמנו בהתשה נוספת".
מה הדרג המדיני לא הבין?
"שצריך לקבל החלטות. אוהבים תמיד להפעיל את הצבא, אבל צריך משהו מעבר – פתרון מדיני. הרי מלחמה היא פתרון קל, לא לאלה שבחזית, אלא ליושבי המשרדים.
"מכיר את המשפט 'הנחינו את הצבא'? רק צריך לזכור שהיה זה קרל פון קלאוזביץ (מאבות תורת הלחימה המודרנית; א"ל) שאמר שמלחמה היא המשך המדיניות, בדרכים אחרות".
