החטופה שנחטפה 3 פעמים: הסיפור הבלתי יאומן של מורן סטלה…

כשמורן סטלה ינאי, שנחטפה ממסיבת הנובה ושוחררה, הגיעה לחניון רעים היא סיפרה שהמראות והריחות עוד חרוטים לה בגוף. "הרעש של הפיצוצים, ריח העשן והקטורת והיובש בפה, הכול מאוד זכור", היא שיתפה והוסיפה: "כשהתחילו היריות, נכנסתי אוטומטית להתקפי חרדה בלתי פוסקים וכל הזמן אמרתי לעצמי בראש שזה ייפסק עוד מעט –  אבל זה לא נפסק".

מורן עוד עמדה בדוכן התכשיטים שלה שהקימה במסיבה יחד עם חברה שהגיעה אתה, וכשראו את המוני הצעירים מגיעים מבוהלים בריצה מכיוון הכביש, נכנסו לרכב של שלושה בחורים שפגשו שם וניסו לברוח יחד. עד שנפגשה בפעם הראשונה עם המחבלים: "שמענו צעקות בערבית וזה לא היה ברור אבל שמענו שזה רץ לכיווננו ונכנסנו לאיזשהו נקיק", היא שיחזרה.

"שכבנו על הרצפה, חשופות לגמרי ואסור לזוז או לנשום". היא המשיכה: "אני זוכרת שניסיתי להגיע עם הזרת, ממש ניסיתי להגיע עם הזרת לחולצה, להגיד לה שאנחנו חשופות. אבל אז שמעתי 'קוקו'. ממש ככה. הרמתי את הראש וראיתי קבוצת מחבלים ואז הם התחילו לצעוק "אללה אכבר".

"איסמי סטלה"

באותו הרגע מורן וחברתה החליטו להתחיל לרוץ ולנסות להציל את עצמן. "קמנו וטסנו. בחיים שלי לא קמתי במהירות כזאת. מאפס למאה במהירות מוחלטת". היא סיפרה. "קפצנו ושברתי את הרגל ומאותו הרגע המוח שלי עבד במהירות ובלי מחשבות". בשלב הבא מורן החליטה שהיא מגינה על עצמה ואומרת למחבלים שהיא ערביה: "אני יודעת כמה מילים בערבית וניסיתי לשחק על הערבית הזאת ולהגיד שאני ערביה. הראיתי למחבל את השרשרת שלי שקיבלתי מהספק שלי ממצרים שכתוב עליה את שמי בערבית ולא הפסקתי לצעוק להם 'איסמי סטלה, איסמי סטלה'".

אחרי הרבה ניסיונות ומניפולציות, המחבל החליט לשחרר את מורן ואת הישראלי הנוסף שהיה אתה ברגעים אלו. "הבחור הישראלי שהיה איתי אמר לי: 'שתדעי שאם קורה משהו, אני משאיר אותך פה לבד'", סיפרה מורן והמשיכה: "כשהמחבל הזה הלך, הגיעו עשרה מחבלים נוספים, ובשלב הזה הוא נעלם כלא היה. אבל פגשתי אותו אחרי זה וחיזקתי אותו, וזה בסדר מה שהוא עשה. זה האינסטינקט. אתה רוצה להגן ולשמור על עצמך. אני הייתי עם רגל שבורה, הוא לא היה יכול לעשות כלום, חוץ מלמות איתי ביחד".

אותו צעיר שנתפס ושוחרר איתה רץ להציל את חייו, והיא נשארת לבדה עם רגל שבורה, לא מסוגלת לברוח. מהר מאוד היא מבחינה בכ-10 מחבלים שמתקרבים אליה במהירות, ומסביב אין שום מקום להתחבא. "הם באים, ומתלהמים וצועקים, ואני אוטומטית שוב צועקת 'אני ערבייה בבקשה אל תהרגו אותי'". היא הראתה למחבלים את השרשרת שלה ונתנה להם אותה במתנה בתמורה לשחרור שלה וסיפרה: "הוא סימן על הרגל שלי  ואמר 'איך תלכי'? ואמרתי לו  'אני אלך לשם' אז הוא ענה: 'לא, חמאס, בום בום בום', ואני לא הבנתי על מה הוא מדבר בכלל אני הצבעתי על ישראל ומה הקשר חמאס שם".

אותם המחבלים החליטו לשחרר את מורן, בפעם השנייה, אבל בפעם השלישית שנתפסה היא כבר לא הצליחה להשתחרר ונחטפה לעזה. כבר אין לה ביד את השרשרת שהגנה עליה, ומה שהצליחה באופן בלתי נתפס כבר פעמיים בבוקר הזה, נראה עכשיו בלתי אפשרי כשהיא לבד בשטח הפתוח ומולה חבורת מחבלים חמושה שרצה לעברה.

"ראית את ישו נגרר לצליבה? ככה אני נגררתי לעזה", היא תיארה. "הם הסתובבו, צעקו, נתנו מכות, ואז אחד צילם אותי. ופתאום עבר מסק"ר בשמיים וזה היה המסק"ר היחידי שראיתי כל החמש שעות האלו. הרמתי את הראש, והתפללתי שיפיל פצצה ואמרתי 'תפיל, תפיל, תפיל' ואז אני קיבלתי סטירה מהמחבל שצעק 'אסור'".

"כשהגעתי לעזה כולם שם היו שמחים – לא ראיתי שמחה כזאת בחיים שלי"

לאחר מכן המחבלים הלבישו את מורן עם כובע ובגדים כדי לכסות אותה והרימו אותה לאוטו – לכיוון רצועת עזה. "באוטו הם מתחילים לשמוח, להתלהם, להתלהב, והם התחילו להרביץ לי בתוך האוטו ואז הסיוט של החיים קרה לי, האוטו נעצר". היא המשיכה: "כולם שמחים, לא ראיתי שמחה כזאת בחיים שלי. ילדים, נשים, מבוגרים, זקנים – כולם. ואז נפתחה הדלת וכל מה שעבר לי בראש זה 'אני בעזה'".

ברצועה היא נלקחת לבית ובו היא נחקרת. החוטפים שלה בטוחים שהיא חיילת בגלל מכנסי הדגמ"ח הצבאיים שלבשה במסיבה. מורן בטוחה שתכף יבינו שטעו וישחררו אותה, אבל אחרי שעתיים מוכנסת חטופה נוספת לחדר, גם היא לא חיילת. "נכנסת ילדה מובלת, עם שני אנשים לחדר, יחפה, פיג'מה, שיער פזור פרוע, ומכניסים אותה ישר לחדר השני ואסור לנו לדבר. מותר לנו רק להסתכל אחת על השנייה", ציינה.

"לא רצינו להתקלח כי פחדנו להוריד את הבגדים"

אל החדר מובלת נוגה וייס בת ה-18, שנחטפה מביתה בבארי. גם אימא של נוגה, שירי, נחטפה באותה השבת אבל בנפרד. מורן פצועה ברגלה, ומהימים הראשונים הזיכרונות שלה מעורפלים. "בימים האלה הם סיממו אותי, הם נתנו לי קטמין. הייתי נרדמת באימה מוחלטת ומתעוררת לאימה מוחלטת. את לא בוחרת ללכת לישון, את קורסת לתוך שינה", היא סיפרה.

"אחרי שלושה ימים לדעתי, הוא נתן לנו הוראה ללכת להתקלח, אבל אנחנו לא רצינו להתקלח, כי פחדנו להוריד את הבגדים", שיתפה. "אנחנו מסמנות אחת לשנייה מאוד מהר שאנחנו לא מורידות את הבגדים אלא רק נחפוף אחת לשנייה את השיער. הספקנו לדבר שתי דקות 'מי את מאיפה את מה קרה' וזהו. אני רק זוכרת שאמרתי לה שהיא חייבת להאמין".

האמונה הזו שהיא תשרוד, תלווה אותה בכל התקופה בשבי. אל מול פחד המוות התמידי, היא תחפש מדי יום רגעים קטנים של ניצחונות. "היו לי המון התקפי חרדה. מן הסתם, כשאת מגיעה לעזה מהר מאוד מתחילים הבומים. וזה לא הבומים שאני רגילה אליו, פה יש הדף", סיפרה. מאותו רגע, סיפרה מורן שהמחבל שהחזיק אותה היה צוחק עליה כשהיא הייתה מפחדת: "הוא פשוט נקרע עליי מצחוק. כל פעם שאני נבהלת, מפחדת, מתכווצת, נדבקת לפינה, בוכה – הוא נהנה וצוחק. וזה רק עוד אחד מהשלבים האלה שהוא רוצה לשבור אותך".

"הרגשתי שניצחתי אותו"

"יום אחד, אמרתי לנוגה שלא מעניין אותי איזה עוצמה של בום יהיה עכשיו, אנחנו לא זזות מילימטר", שיתפה מורן והמשיכה: "עוד לא סיימנו את המשפט, וקיבלנו צרור ממש רציני. ואני זוכרת שבהתחלה נבהלתי אבל ישר חזרתי לעצמי, נשמתי עמוק, ואמרתי 'תרגעי'. הוא רץ לחדר, נכנס, הסתכל ואמר: 'אהה, לא מפחדות, אהה או-קי'. ואני הרגשתי שניצחתי אותו", סיפרה.

אחרי שבועיים, שירי, אימא של נוגה מובלת אל תוך החדר שבו הן מוחזקות. בכל כמה ימים הן מועברות יחד לבית אחר, ובכל בית מורן מלמדת את עצמה איך להתנהל מול החוטפים.

"המטרה שלהם, בראש ובראשונה, זה לשבור אותך", אמרה מורן. "קודם כול נפשית, אחרי זה פיזית וזהו. את לא קיימת, את הופכת להיות חומר בידיים שלהם. עכשיו הם יכולים לעשות בך מה שהם רוצים. השאלה כמה את נותנת לזה יד. היה יום אחד שהתפרצתי כי ראיתי אותו עומד להיכנס לחדר כי הוא שמע אותי בוכה, ואסור לבכות הרי, אז ישר התכופפתי, חזרתי למיטה וכיסיתי את עצמי מהר בשמיכה".

"עוד מילה אחת את מוציאה ואת מתה"

"הוא רכן מעליי וסימן לי בכתף שאסתכל עליו וצעקתי 'לא לא לא רוצה, לא רוצה', והוא ממש התעקש, אז ברגע של שפיות אמרתי לעצמי 'תסתכלי עליו לפני שהוא עושה משהו אחר'. אז הסתכלתי עליו והוא אמר: "תסתכלי עליי ותזכרי את הפרצוף שלי טוב טוב – ועוד מילה אחת את מוציאה, ואת מתה'. והפרצוף הזה נשאר, וראיתי את הפרצוף הזה כל בוקר, כל רגע נתון", סיפרה מורן בכאב.

ואל מול פני הרוע יום-יום, היא מנסה למצוא את הכוחות. החוטפים נמצאים איתן בחדר כל הזמן. כשהם במצב רוח טוב, אפשר לנשום לרגע, רק לרגע. אבל כל הזמן, אסור לבכות. "אני לא בוכה, כי אני צריכה להשתיק ולסגור איזה כפתור בתוך הגוף כדי להפסיק לבכות את הבכי הזה", שיתפה והמשיכה: "הדרך היחידה שהם ינצחו אותי, אחרי שהם לקחו הכול, זה יהיה אם הם יצליחו לקחת את המחשבות שלי. המחשבות שלי באותו רגע זה הדבר היחידי שהוא שלי, שמגנות ושומרתו עליי ואת זה הם לא יכולים לקחת".

אחרי 50 ימים, נוגה ושירי מתבשרות שהן חוזרות הביתה. מורן מבינה שהיא לא ברשימה. החוטפים מפרידים ביניהן מבלי לתת להן להיפרד ומורן מועברת לבית חדש, שבו נמצאים אז איתי סבירסקי, שנרצח מאוחר יותר בשבי, נועה ארגמני ורעיה רותם, שבאותה עת בתה הילה שוחררה בלעדיה.

"בבית הזה אני כלום ושום דבר, אסור לדבר איתם אפילו וזו הדרך הכי מהירה לשבור בן אדם", שיתפה. "ממש שללו ממני את כל הזכויות. ביומיים האלו כמעט איבדתי את זה. כבר התחלתי להאמין להם, אולי אני חיילת, אולי אני לא זוכרת. וזה גם לא התפקיד שלי בבית הזה, אני לא ארחיב מעבר לזה – אבל זה תפקיד של מישהו אחר בבית הזה, בית ששבוי אחר היה בו יותר ממני", אמרה מורן ולא רצתה להרחיב מעבר. "אני לא יכולה להיכנס לזה בלי לספר באמת מה עשו שם, אז אני אשאיר את זה בזה".

בבית הזה נלקחו ממורן הזכויות הקטנות שהצליחה להשיג מקבוצת החוטפים הקודמת שלה. כאן, למרות שאסור לה לדבר, היא מצליחה לדבר קצת עם נועה, לשמוע ממנה על הגעגועים הביתה ולאימא שלה. על הפרידה מנועה היא סיפרה: "זה כאילו פרידה לא פרידה. כי אני נפרדת כי אני הולכת הביתה או פרידה כי הולכים לרצוח אותי. ואסור הרי להתחבק, אבל נועה עזרה לי להתכונן לפני היציאה וכשעמדנו לצאת רצתי וחיבקתי אותה. חשבתי לעצמי 'מה, אני אמות אף אחד לא יחבק אותי?"

"אני מפחדת להגיד שהצלחתי כי זה יכעיס אותו מאוד"

כמעט מהרגע הראשון שחזרה היא מרגישה שהיא במשימה, שאין לה זמן לעצור ולעכל, להחלים, היא חייבת לעשות הכול כדי שמי שנשאר שם מאחור, יחזור. את הזמן שלה היא מעבירה בין עצרות למשלחות להרצאות. היא אולי בחוץ, אבל הלב שלה, באמת, עדיין בעזה. "הרי בסופו של דבר, אני בחוץ, אני ניצחתי. אני הצלחתי, לא אתה. אני אפילו לפעמים מפחדת שזה יפורסם שאני אומרת שניצחתי – כי זה יכעיס אותו מאוד ויש שם אנשים מאחוריי שאני גם מאוד רוצה שהם יהיו בבית".

"אני מאוד רוצה להאמין שמה שקרה לי יקרה להם, אותו דבר", אמרה מורן והוסיפה: "שהם יצאו ועוד כמה חודשים הם ישבו פה ויגידו לך כמה הן חזקות ושהם שרדו את הכול. אני באמת רוצה להאמין בזה – וכדי שאני אוכל להמשיך את המשימה הזאת, אז אני צריכה עוד כמה אנשים שיאמינו איתי שזה באמת יכול לקרות".

מצאתם טעות לשון?