“אנחנו גרים כל כך קרוב לעזה, שכאשר יוצא משם טיל, לפי העוצמה שלו אנחנו יודעים בדיוק לאן הוא מכוון. ב־7 באוקטובר, עוד לפני האזעקות, כששמעתי את היציאות של הטילים, אמרתי לבעלי: ‘מעניין מה עשינו אתמול בלילה בעזה, שיורים עכשיו טילים לתל אביב?’. אחרי שניות כל המערכת התחילה לצפצף, טילים לכל הכיוונים בלי הפסקה, יירוטים של כיפת ברזל מעל הראש. הבנו שאנחנו באירוע חריג.
“בדרך לממ”ד עברנו במטבח, ודרך החלון ראיתי חמישה גברים לבושים שחורים, עם סרטים לבנים על הראש, עומדים ליד דלת הכניסה שלי. ברגע הראשון לא הבנתי מה קורה, אבל תוך שנייה הם התחילו לצעוק בערבית. הבנו שהם מחבלים. ראיתי מהחלון שיש עוד הרבה מהם. נכנסנו לממ”ד.
“יש לי בן שגר במרכז הקיבוץ ובת רותם, שגרה עם שני ילדים קטנים בשכונה המערבית, על הגדר של שג’עאייה. כתבתי בקבוצת הוואטסאפ של המשפחה, רציתי לבדוק מה איתם. הילדים אמרו שהם בממ”ד ושמתחילים לשמוע ירי של מקלעים, של נשק קל, של מטענים. משהו חריג. בינתיים בקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ כתבו שיש מחבלים בקיבוץ, ו’היכנסו לבתים ואל תצאו עד להודעה חדשה’.
המשכנו לשבת בממ”ד בלי שקיבלנו מידע. די מהר הבנו שיש ירי בבתים, ששורפים בתים. שמענו זעקות לעזרה של אנשים פצועים שמחכים שמישהו יבוא לחלץ אותם. בהתחלה עוד הייתה תקווה שיבואו לסייע, עד שאנשים הבינו שאף אחד לא בא לעזור. הכאוס נמשך.
“ב־12 בצהריים שלחתי הודעה לרותם ולא קיבלתי תשובה. הקשר איתה אבד. דרך קבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ ידענו שבשכונה שלה יש טבח נוראי. קיבלנו גם הודעות שיש מחבלים שלובשים מדי צה”ל ושהם מדברים עברית ומנסים להוציא אנשים מהבתים, ולכן לא לפתוח דלתות.
“עד יום ראשון לפנות בוקר ישבנו בממ”ד.
פתאום שמענו דפיקות על הדלת. לא פתחנו, לא ענינו. שמענו שפורצים לנו את הדלת ואז שמענו קולות: ‘אנחנו מגבעתי’, הם אמרו, ‘תפתחו בבקשה את הממ”ד’. האמת שכבר לא הייתה לנו ברירה. היינו יותר מ־24 שעות בלי מים, ובסוף גם בלי אוויר. אמרו לנו שאנחנו חייבים להתפנות מהר. יצאנו לכיוון דלת הכניסה, ואז התחילה אש מטורפת לכיוון הבית. החיילים החזירו אותנו לממ”ד ואמרו שהם חייבים ללכת, כי יש הרבה מחבלים. הם הבטיחו שיחזרו. ואכן חזרו.
“אחרי שעה וחצי יצאנו. הגענו לשער והתחלנו לזחול לכיוון תחנת הדלק ביציאה מהקיבוץ, שם אספו את המחולצים. כל הזמן יש אש מטורפת מעל הראש. בדרך מוטלות עשרות גופות של מחבלים ושל חברים שלנו. אחרי שני קילומטר הגענו לתחנת הדלק. "בסביבות 13:00 הגיע ג’יפ ממוגן לתחנת הדלק. ראיתי את רותם יורדת ממנו עם הילדים שלה. זו הייתה תמונה שפיללתי לראות ולא הייתי בטוחה שזה יקרה. בסביבות 16:00 גם הבן הגיע לתחנת דלק. אחרי שעה עלינו לאוטובוס והגענו לשפיים.
“כששאלתי את רותם למה היא לא ענתה להודעות, היא סיפרה שמחבלים חדרו אליה הביתה. נורו יריות. היא ניסתה להחזיק את דלת הממ”ד ולא הצליחה, ושישה מחבלים נכנסו לממ”ד. הם הפכו את הבית, חיפשו נשק ואז לקחו את הטלפון שלה, צילמו אותה, לקחו את הילדים בידיים שלהם, צילמו אותם והעלו לרשתות החברתיות.
בסופו של דבר אחרי ארבע שעות הם הלכו. בלילה נכנסה אליה עוד חוליית מחבלים, אבל מפני שהבית היה הרוס הם חשבו שכבר ‘טיפלו’ בבית. ככה היא נשארה שם עם הילדים, עד שחילצו אותם. כיום אני יכולה לומר בוודאות שכל מי שנשאר חי בכפר עזה, זה נס גדול. אין דרך אחרת להסביר זאת”.
