תא"ל (מיל') אסף צלאל הוא מהדמויות המסקרנות ביותר בזירה הציבורית והצבאית. קצין בכיר במילואים בחיל האוויר, טייס קרב שממשיך לפעול בכל מבצע ומלחמה. אך מעבר לתפקידו הצבאי, צלאל גם היה מנכ"ל משרד החינוך, תפקיד שמילא בשליחות כשניסה לשנות את פני החינוך בישראל, עד שהחליט להתפטר. בראיון ל"ישראל היום" צלאל מספר על הימים הקשים מאז 7 באוקטובר, על הקרבות שהוא מנהל באוויר ובקרקע – ועל החזון שלו לחברה ישראלית מאוחדת וחזקה.
"כשלנו ב־7.10 כצה"ל, כשלנו שם כעם. זה כישלון ברור, נחרץ, טוטאלי. כל טיסה מעל עזה אני חושב לעצמי: איפה לעזאזל הילדים האלה? איך אני מביא אותם? איך שוב נכשלתי בלהחזיר אותם?"
"אני איש מילואים, טס על F-16 באחת הטייסות. אבל בסוף, כמו כל אזרח, אני סוחב את 7 באוקטובר לכל גיחה, לכל מבצע, לכל פעילות ובכל לילה כשאני הולך לישון", צלאל מספר בפתח השיחה. "אין רגע שבו אני לא אוכל את עצמי על כך שלא נסעתי לשם עם M16, עם F-16 או עם הידיים, ועצרתי אפילו מחבל אחד מלרצוח או לחטוף ילדה.
"התחושות שלי שם הן קודם כל תחושות של אבא ואזרח, אחר כך לוחם, ובסוף מפקד בכיר. כשלנו שם כצה"ל, כשלנו שם כעם. זה כישלון ברור, נחרץ, טוטאלי. כל טיסה מעל עזה אני חושב לעצמי: איפה לעזאזל הילדים האלה? איך אני מביא אותם? איך שוב נכשלתי בלהחזיר אותם?".
צלאל, שבין השאר פיקד על טייסות קרב והיה ראש חטיבת התקיפה הרב־זרועית, מתאר את המהפכה בשיתוף הפעולה עם כוחות היבשה: "חטיבת התקיפה שפיקדתי עליה היא זאת שפיתחה את התהליך המבצעי שקורה עכשיו בין חיל האוויר לכוחות היבשה.
"כשחטיבה או כוח קרקעי נכנסים ללחימה בעזה או בלבנון, לפני כן הם תוקפים עם עשרות פצצות, ולפעמים מאות. אנחנו תוקפים עשרות ומאות מטרות עם אלפי פצצות, לפעמים עשרות מטרים מכוחותינו, בתיאום מוחלט ובקבועי זמן אפסיים. יצא לי לבצע עשרות גיחות כאלה, כשהכוח מבקש פצצה 200 מטר ממנו והוא צריך את זה מיידית. בתוך דקות אני שם פצצה של טונה ומוריד את הבניין שאיים על הכוח".
צלאל מספר כי העומס המבצעי הוא עצום: "טייסים יכולים ביום אחד להיות בטיסה באזור אחד ולנחות, אחרי שעתיים לתקוף במקום אחר, ואחרי שלוש שעות לתקוף במקום אחר לגמרי גיאוגרפית – עם אותו מטוס, אותו נווט ואותו גף טכני. זו יכולת פנומנלית, שמדינת ישראל עולה בה על רוב מדינות העולם.
"אני יודע שתמיד מסתכלים על איראן ואומרים שזו אולי המשימה הכי מורכבת, אבל אני אומר שיש משימות של תקיפה לכוח קרקע שהן מורכבות הרבה יותר. כשתוקפים 200 מטר מכוח קרקע במצוקה – הסיכון הכי גבוה, וגם הדריכות".
"למנוע תקלה באוויר"
כשהשיחה עוברת לאיום האיראני, צלאל מפרט: "לתקיפה במדינה כמו איראן יש את המורכבויות שלה – הטווח, האיומים הקרקעיים והאוויריים, הדרך המסובכת. מרחב הטעות הולך ומצטמצם – על כל טעות בדלק, בנתיב או במטרה אנחנו עלולים לשלם מחיר כבד מאוד.
"לתקיפה במדינה כמו איראן יש מורכבויות – הטווח, האיומים הקרקעיים והאוויריים, הדרך המסובכת. מרחב הטעות מצטמצם. על כל טעות בדלק, בנתיב ובמטרה עלולים לשלם מחיר כבד"
"צה"ל בנה כמה יכולות במקביל כדי לתקוף באיראן. כשאנחנו נערכים לטיסה ארוכה כמו לאיראן, כל היכולות ממוקדות בטיסה הזאת. אנחנו מכינים את המטוסים, הגף הטכני עובר עליהם כדי למנוע מצב של תקלה. אם תקלה כזאת מתרחשת כשאנחנו באוויר – יש כל מיני פעולות של מה עושים עם המטוס כדי להגיע לטווח הכי ארוך עם תקלה כזו או אחרת.
"קרה לי שבדרך לעזה, בטיסת לילה, נפל החשמל במטוס. לא היה לי שום כלי שאפשר לי להתמצא. הייתי במטוס עם טונות של פצצות, והייתי צריך לתפעל את האירוע הזה תוך כדי הלחימה כשיש עומס בקשר, עומס בבקר וירי על הבסיסים. לפעמים זה מצב שמורכב לא פחות מכל תקיפה אחרת".
"כטב"ם שפגע זה כשל"
איום הכטב"מים נוגע לצלאל באופן אישי ומקצועי. הבן שלו לוחם, ואחד הכטב"מים האחרונים שפגע בכוחות צה"ל נפל מטרים ספורים ממנו. "ברור לי ולכל טייס מה המשמעות כשאני הולך ליירט כטב"ם, מה האחריות. כל כטב"ם שפוגע באזור שיש בו אנשים – זה כישלון טקטי צבאי, ואנחנו עושים את כל מה שאנחנו יכולים כדי למנוע אותו
"אנחנו מיירטים אותם בגובה נמוך ומצליחים למצוא אותם במערכות שלנו, לראות אותם בעיניים ולשגר עליהם טילים שפוגעים בהם. הטייסת שלי, כמו טייסות נוספות, הפילה כמות נכבדה של כטב"מים בשבועיים האחרונים".
"אני לא בוחר צד"
אבל מעבר לאתגרים המבצעיים, צלאל מזהה איום חמור יותר: "מה מטריד אותי כלוחם? יותר מכל – הקרע בעם. כשאני קורא על מישהו שמלכלך על מישהו אחר לפני שאני עולה לטיסה, אני לוקח את זה איתי לאוויר. אבל אני ממשיך לטוס, כי זאת המשמעות של האמירה 'אין לנו ארץ אחרת'. על אף הלחצים לפני המלחמה להפסיק להתנדב, כחלק מהמחאה, אני הגדרתי שאני לא מתעסק בלבחור צד, אלא בממלכתיות של המערכת ובאחדות בעם".
צלאל מסביר את החלטתו להתפטר מתפקידו כמנכ"ל משרד החינוך: "האידיאולוגיה של מערכת החינוך קשורה בעיקרה לנושאים חינוכיים, ואני חושב שאפשר לקחת אותה לחוף מבטחים בהקשר הזה, אבל החזון שלי למערכת החינוך היה לעסוק באיך לא מפרקים את העם ואת בתי הספר", הוא אומר.
"עזבתי את החינוך בגלל הקרע בעם", הוא מדגיש. "זה הסיכון הגדול ביותר למדינת ישראל, ואנשים מסרבים להבין את זה. זה משפיע על הלוחמים ועל המוטיבציה שלהם ועל רוח הלחימה שלהם ועל הרצון שלהם להתגייס".
על המצב החינוכי בצל המלחמה הוא מתריע: "ברור לנו שהילדים שלנו עוברים כרגע אתגר אדיר, ושיש לשמור על החוסן הנפשי והמנטלי שלהם. לילדים האלה יש סנסורים, והם יודעים להבין בדיוק מה קורה ומה המצב שלנו. וכשהם רואים אותנו עסוקים בלריב ולהחליף האשמות – הדבר הזה פוגע בחוסן המנטלי שלהם יותר מכל".
בסיום הראיון, צלאל מחבר את כל החוטים: "מדברים על קורי עכביש – הוכחנו שאין קורי עכביש. הם לא דיברו על יכולות צבאיות, הם דיברו על המצב החברתי – וזה הסיכון הגדול שלנו. אם רוצים שהצבא ינצח ושללוחמים יהיה את הכוח ורוח הלחימה, אנחנו צריכים לעצור את כל הניציות הזאת בתוך העם. זאת האחריות של כל אזרח, לא משנה באיזה צד הוא, כי הניציות הזאת זה מה שיגמור אותנו".
