בהלוויה של הרב אבי גולדברג חשבתי על מעגלים. בכלל, לאורך כל התקופה הזו אני חושב על מעגלים. מעגלים במשמעות אדוות.
ממש כמו בדימוי, שאין מדויק ממנו, של האבן הנזרקת למרכז ויוצרת את המעגלים. הקרובים והרחוקים.
אף אחד לא שאל אף אחד איזה מעגל הוא. פשוט היינו מעגלים. וגם מי שעמדו לאורך כל הדרך וגם מי שהיו בבית וצפו בטלויזיה וגם מי שישמעו השבוע או בשבוע הבא משהו על האיש הגדול הזה, שהיה ואיננו, ומת בעבורם
כמה שעות קודם לכן, כשהגיעה הבשורה, רצתי אל תיבת המייל ופשפשתי בהיסטוריה. מצאתי את ההתכתבות ההיא עם אחד, אבי גולדברג מבית הספר הימלפרב, שתיאם הופעת זום שלי לצוות בית הספר והיה מאוד תובעני ומאוד מתוק. כשנגמרה ההרצאה ההיא פרשו כולם מהזום, אחד־אחת, עד שנותרנו רק שנינו, הוא ואני, והיתה לנו שיחה קרובה וחמה וזכורה לטוב.
בפעם הבאה ראיתי אותו בסרטון המפורסם שבו הוא מדבר למשפחתו, שאליה לא יחזור.
אחר כך נזכרתי פתאום שגילי, בן של חברים טובים שלי, לומד בהימלפרב בכיתה י"א. אבל לא ידעתי בדיוק באיזו כיתה לימד אבי. אז מיהרתי לברר. לא. הוא לימד בכיתה י'.
כאילו שזה משנה. אבל כן, זה מאוד משנה. בגלל המעגלים.
חשבתי באימה על גילי שאני מכיר ואוהב, ועל ההתמודדות שלו עם שולחן המורה החסר בבוקר שאחרי. כשזה בכיתה אחרת אולי גם החוויה היא אחרת.
ולחשוב שזה "רק" מעגל התלמידים. רחב ממנו מעגל המכירים.
ומעגל החברים של הקרובים, והקרובים של החברים. וקרוב ממנו מעגל החברים. וקרוב עוד יותר מעגל בני המשפחה.
כמה אדוות של כאב. כמה תנודות נפשיות. כמה השפעה. אוי אוי אוי.
וכשכל הקהל הזה עמד בדומייה ופיזם שירים שאבי גולדברג אהב, הוא אמר בעצם, בואו: אני מעגל. לא משנה איזה, לא חילקו מספרים. אבל אמרנו: אני מעגל. בני ושרגא ושייקה שעמד לא רחוק מאיתנו ודסי וברברה שהכרתי.
אף אחד לא שאל אף אחד איזה מעגל הוא. פשוט היינו מעגלים. וגם מי שעמדו לאורך כל הדרך וגם מי שהיו בבית וצפו בטלויזיה וגם מי שישמעו השבוע או בשבוע הבא משהו על האיש הגדול הזה, שהיה ואיננו, ומת בעבורם. וכך אחרי מיטתו של כל חייל גיבור שנתן את נפשו. לכל אחד מהם מעגלי ההשפעה שלו ואדוות הכאב שלו. וזה כל כך הרבה אנשים. כל כך הרבה ישראלים.
וכשהרכב של בני המשפחה חלף על פנינו חשבתי לעצמי על המעגל הזה. הקרוב, המצומצם של אנשים שחייהם השתנו לנצח, ובו־בזמן גם רוח אדירה נמסכה בהם (נכון שהם היו מוותרים עליה, אבל זה מה שיש). וחשבתי על זה שבמרכז המעגל הזה – אישה אחת גיבורה.
איש נשוי, אב לשמונה, לא מקבל החלטה על התנדבות מסוכנת לבדו.
זאת החלטה משותפת לו ולבת זוגו. זהו תיאור שמשותף לחלק עצום מהגיבורים הקדושים, משרתי המילואים שמעצמם באו. אלה ששמעו את הקול קורא והלכו. וצריך לומר ביושר ובדמע שכמעט תמיד – שניים שמעו את הקול. זה שקם והלך וזו שאמרה לו לך. צריך להצדיע לנשות הלוחמים.
