מדינה שלמה התפללה לשחרור הילדים הג'ינג'ים של משפחת ביבס, אך עדיין לא ידוע מה עלה בגורלם. "המידע האחרון זאת ההודעה של חמאס, מעבר לזה אין לנו כלום", מספרת הדודה עופרי ביבס-לוי. בריאיון לפודקאסט "הכותרת", בדיוק ביום הנישואים השישי של שירי וירדן, היא משתפת בתוכניתם שלא התממשה לעזוב את העוטף, ונזכרת בהודעה שהיא מתחרטת שלא שלחה לאחיה באותה שבת נוראה
משפחת ביבס, ובעיקר הילדים כפיר ואריאל, הפכו לסמל המאבק לשחרור החטופים משבי חמאס. כבר כמעט שמונה חודשים שהם מוחזקים ברצועת עזה, והמשפחה לא יודעת באמת מה עלה בגורלם. "זה מצב שלפי מה שאני יודעת לא קרה מעולם בהיסטוריה, שמשפחה גרעינית מוחזקת בידי ארגון טרור, בטח לא כל כך הרבה זמן. הזמן עובר, והתחושה היא שהם נשכחים", סיפרה בכאב עופרי ביבס-לוי, אחותו של ירדן, בריאיון לפודקאסט "הכותרת" של ynet. האזינו לפרק המלא:
"בעסקה הייתה הרגשה שהם היו אולי שני הילדים שכולם הכי חיכו לראות אותם. לא רק בארץ, אלא בכל העולם. ברגע שהעסקה התפוצה וחמאס הוציא את ההודעה שהוציא, הרגשתי שאנחנו צריכים להתאמץ הרבה יותר כדי להמשיך ולהזכיר אותם בארץ ובעולם – מול ארגוני ילדים, מול ארגוני זכויות אדם".
בינתיים המשפחה מתמודדת עם חוסר ודאות בנוגע לגורל ההורים והילדים החטופים. "אין לנו שום מידע. המידע האחרון זאת ההודעה של חמאס, ביום האחרון של העסקה, שהם נהרגו מהפצצות צה"ל. למחרת התפרסם הסרטון הנוראי של ירדן. הם לקחו אותו, הושיבו אותו והכריחו את נילי מרגלית ויורם מצגר, אם אני לא טועה, לתרגם לו את מה שהמחבל אומר, לספר לו ששירי והילדים נהרגו ולבקש שיפנה לביבי. מעבר לזה, אין לנו כלום".
"עם כל הקושי של החיים בחוסר ודאות, באיזשהו מקום גם קצת התרגלתי לזה, וזה גם מאפשר לי שביב של אופטימיות", הוסיפה עופרי. "בפעמים שבהן היו דיבורים על משהו שמתגבש לעסקה, פתאום הבנתי שאני גם קצת מפחדת מזה. כי אני יודעת אם תהיה פעימה הומניטרית היא תתן לי ודאות, לכאן או לכאן, ויש בזה משהו מפחיד".
באותה שבת שחורה בבוקר עופרי עוד הספיקה להתכתב עם אחיה ירדן. "בהודעה האחרונה הוא כתב לי 'הם נכנסים אליי'. אחרי שעתיים בערך התפרסמה התמונה של שירי אוחזת את אריאל וכפיר עם המחבלים מסביבה, בהמשך היום התפרסם הסרטון, שכלל גם את תמונות החדירה לבית שלהם. אני יודעת שירדן יצא לנסות להילחם בהם. הוא נפרד משירי והילדים בממ"ד, נתן להם נשיקה ויצא להילחם. כשהיינו בבית שלהם ראינו שני סוגים של חורי ירי, והבנו שירדן ניסה להילחם עם האקדח שלו וגם קצת פיזית", תיארה עופרי. "בעצם, לקחו אותו ראשון, ואחרי זמן קצר נכנסה קבוצה אחרת של מחבלים ולקחה את שירי והילדים.
"לפי מה שירדן סיפר לחטופות שהשתחררו בעסקה והיו איתו במנהרות, הוא יצא להגן על המשפחה והיה בטוח שהם בטוחים. הוא חשב שהם בארץ ושהם לא נחטפו. החטופות סיפרו כמה הוא דיבר עליהם, שאל ודאג. באיזשהו שלב אחד המחבלים אמר לו שהם בתל אביב או משהו כזה, כדי שיפסיק לדבר עליהם. היום אנחנו יודעים שחצי שעה אחרי ההודעה האחרונה שירדן שלח לי שירי כבר הייתה בחאן יונס עם הילדים. מנקודת הזמן הזו אנחנו בעצם לא יודעים מה עלה בגורלם".
– את עדיין מצליחה להחזיק באותה תקווה שהייתה לך בהתחלה? "אגיד את האמת, זה קשה. אבל אני חייבת לעשות את זה, להחזיק את התקווה גם אם לפעמים מגיעות מחשבות אפלות. אני מנסה לדחוק אותן ולהישאר אופטימית. אני מודה שהזמן שעובר וחוסר הוודאות מקשים על זה".
אל שירי, ירדן, כפיר ואריאל יש לעופרי מסר אחד ברור: "אנחנו מחכים להם, לא מוותרים עליהם ולא ניתן לאף אחד לוותר עליהם. אם הייתי יכולה הייתי אומרת לירדן עוד משהו. בהודעות האחרונות שלו הוא כתב לי 'אני אוהב אותך', ולא עניתי לו. חשבתי שאני צריכה להרגיע אותו, כתבתי לו שהכל יהיה בסדר ועוד דברים, אבל לא כתבתי לו שאני אוהבת אותו. אז חשוב לי שיידע – ירדן, אני אוהבת אותך".
"אחי 'חוגג' נישואים בשבי, ובטוח שאשתו והילדים מתים"
בעולם מתוקן שירי וירדן היו חוגגים בדיוק היום שש שנות נישואים בביתם החדש בצפון הארץ. "הם ראו שהחיים בעוטף עזה כבר משפיעים עליהם, החרדה חדרה אליהם. הם לא רצו לגדל את הילדים בלחץ הזה והתחילו לחשוב על הצפון. מאז שאנחנו עברנו למושב בגולן כל הזמן שלחנו להם צילומים של בתים. אבל הם לא הספיקו לעבור".
"ירדן ושירי מכירים הרבה זמן לפני שהיו זוג. החברים הכי טובים של ירדן, מכיתה א', הם דוד ואיתן קוניו. דוד עדיין נמצא בשבי בעזה, אשתו שרון והבנות השתחררו בעסקה. ההורים של קוניו היו שכנים של ההורים של שירי, אז ירדן בילה שם הרבה ודרכם הוא הכיר אותה. באיזשהו שלב נסיבות החיים הביאו אותם לזה שהם התחברו".
"הם זוג שצוחק הרבה אחד על השני", סיפרה עופרי בחיוך. "שירי מאזנת אותו מאוד. ירדן נוטה להילחץ ולחשוש מכל מיני דברים, גם סביב הילדים. הוא תמיד מפחד על אריאל ועל כפיר שלא ישתוללו, אבל הם משתוללים ושירי אומרת לו 'הכל טוב ירדן'. אבל הם גם דומים בהרבה דברים".
בפוסט כואב, ונוקב, לרגל יום הנישואין של שירי וירדן, עופרי כותבת: "מה הייתי כותבת לירדן היום, כדי להגיד לו מזל טוב על יום הנישואים שלו? הייתי אומרת לו מזל טוב, כמה אני גאה בבית שהוא ושירי הספיקו לבנות בשש שנים של נישואים. הייתי מחכה לשמוע עוד סיפור מצחיק או מעצבן על האחיינים היפים שלי, ועל כמה טוב לי שהוא הביא לי את שירי כגיסה. איזה מזל שהוא הצליח למצוא מישהי שתסבול אותו.
הייתי שואלת אותו, 'אז לאיזו מסעדה מעולה תלכו היום, כרגיל לאהובה עליכם בשוק הכרמל?'. היינו צוחקים על איך ירדן מצא לו אישה שאוהבת בשר כמעט כמוהו, ואיך האהבה לאוכל חיברה ביניהם מההתחלה. והוא בתגובה היה יורד עלי שאני טבעונית.
הייתי נהנית לחשוב על מערכת היחסים של אחי הקטן, איך הם מאזנים אחד את השני, ירדן נלחץ ושירי מרגיעה, שירי דואגת וירדן מצחיק אותה. הייתי נזכרת בהצעת הנישואין המושלמת באיטליה, הייתי חושבת על הארץ שאנחנו חיים בה, על איך יום לפני החתונה שלהם היו אזעקות, שהגיעו אפילו עד לצאלים, שם לרוב שקט, ואיך ישבנו בבית כוססים ציפורניים ומבינים שיש מצב שלא תהיה חתונה מחר, עד שקיבלנו את האישור הסופי לקיים אותה, ממש ברגע האחרון.
ונזכרת כמה התרגשתי בחתונה, כמה קיוויתי שהכל יצא מושלם כמו שהם רצו. איך הוא הפתיע אותי כשהקדיש לי שיר וריקוד בסוף המסיבה, אחרי שלא עלה על הרחבה כמעט כל הערב.
אבל אני לא עושה את כל זה. בא לי לצרוח ובמקום זה אני שוב כותבת על המציאות האבסורדית שבה אנחנו חיים, על זה שאח שלי 'חוגג' יום נישואים בשבי, כשהוא בטוח שאשתו והילדים שלו מתים. זה נשמע כמו תסריט מסרט אימה נוראי, אבל זו המציאות. אני חושבת על הברכה שהקראתי בחתונה שלו, אותה סיימתי במשפט "אתה אח שתמיד שם בשבילי, גם אם מגיע ממש באיחור". וכן, זה ממש באיחור. הייתם צריכים להגיע כבר ממש מזמן. מלכתחילה בכלל לא הייתם צריכים ללכת. אני מבקשת סליחה בשם כל מי שהפקיר אתכם באותו היום, ומאז.
אנחנו תולשים עוד יום ועוד יום מלוח השנה, עוד יום הולדת חולף, עוד יום נישואים, עוד חג, עוד ציון דרך בחייו של כפיר הקטן, החיים ממשיכים בלעדיהם, אבל רק על הנייר. המחדל ממשיך, ההפקרה ממשיכה. עזרו לנו לעשות לזה סוף, עזרו לנו להחזיר אותם הביתה".
