צילום:
ספורט 5
שחקני הנבחרת. הגיעו למשחק אחרי סיבוב שופינג (Getty) | צילום:
ספורט 5
ה-13 באוקטובר 1993 ייזכר לעד כרגע מכונן של הכדורגל הישראלי. ניצחון בפארק דה פראנס על צרפת הגדולה, שהיתה חייבת את הנקודות כדי להעפיל למונדיאל שנה אחר כך בארה"ב. לישראל המשחק הזה בכלל לא היה חשוב, אבל הניצחון ההוא לא יישכח לעולם. שלמה שרף, שאחראי על הפלא הזה מהקווים, ראובן עטר, שכבש את שער הניצחון וזרק לפני המהלך האחרון את מאמן נבחרת צרפת כיום, דידייה דשאן בהטעייה בלתי רגילה ואלון חרזי, ששיחק 90 דקות הרואיות בהגנה מול פאפן, ז`ינולה, וקאנטונה לא ישכחו את המשחק הזה לעולם.
31 שנה וחודש אחרי, שרף, עטר וחרזי נמצאים באותו מקום ולא מפסיקים לחייך. "אני זוכר שאמרתי לשחקנים אחרי ארוחת הבוקר ביום המשחק `לכו לגלריה, תסתובבו, תעשו קניות, תתפרקו ותתרעננו ותגיעו בשעה 13:00 לארוחת צהריים", מספר שרף, שהודיע לשחקנים באותו בוקר שזה יהיה המשחק האחרון שלו כמאמן נבחרת ישראל. עזריקם מילצ`ן, אז יו"ר ההתאחדות, ביקש ממנו להמשיך אחרי הניצחון, "ישבתי עם יצחק שום, שהיה העוזר שלי, והראיתי לו את ההרכב. הוא הרים את הראש ובמבטא הרוסי שלו אמר לי `תגיד לי, השתגעת? אתה הולך לשחק נגד הפועל כפ"ס? אנחנו משחקים נגד צרפת. מה, אתה רוצה לקבל חמש?".
מה ענית לו?
"שב בשקט. מי שלא מעז, לא מנצח. תזכור מה צ`רצ`יל אמר. אנחנו הולכים במטרה לנצח. בצהריים כבר אמרתי לשחקנים שהיתרון שלנו הוא שהמגרש רטוב כי היה יום חורפי וידעתי שהם יתקעו בשלוליות ויתקשו לשחק את המשחק הרגיל שלהם. אני זוכר שהייתי בטירוף לפני המשחק. אמרתי לשחקנים `אם ננצח, זה יהיה הישג שאחריו ידברו עליכם בכל העולם, כולם ידברו על ישראל, זו תהיה סנסציה עולמית…. לבוא לפארק דה פראנס ולנצח. צעקתי עליהם `אתם לא משחקים נגד שחקנים עם ארבע רגלים ושני ראשים, הם בשר ודם בדיוק כמוכם`".
ראובן עטר מקשיב לשלמה ומתמוגג: "ברגע שהובלנו 0:1 ואחרי שהשווינו ל-2:2 היה לנו ביטחון שאנחנו יכולים לנצח. דקות אחרונות, אני ורוני רוזנטל נשארנו למעלה וחיכינו לצאת למתפרצת. ראיתי את המשחק הזה אולי 8,000 פעם. הנבחרת שלהם היתה כל כך חזקה והם היו בהלם". אלון חרזי: "קיבלנו מהם ארבע בבית, אבל שלמה הוריד את המתח ונתן לנו להסתובב ובאנו למשחק ושיחקנו אותה. אם זה לא היה מצליח היו אומרים `מה שחררת אותם?`".
חרזי זוכר רגע אחד מדהים: "בשריקת הסיום הם לא רצו להחליף חולצות על כר הדשא. כשירדנו לחדר הלבשה פתאום מישהו בא מטעמם ואמרו לנו `בואו, כנסו לחדר הלבשה ותחליפו חולצות`. יצא לי להחליף עם דשאן חולצות ואני זוכר אותו בחדר הלבשה יושב ובוכה. אנחנו, נבחרת ישראל, ניחמנו אותם ואמרנו להם `אל תדאגו, אתם תעלו`. השחצנות שלהם עשתה את ההבדל".
זוכר את החגיגות בסיום?
"נכנסנו לחדר ההלבשה, קפצנו לג`קוזי שם, משה דדש שהיה איתנו רצה לתת בונוס לכל שחקן, אבל לא אישרו לו. רק אחרי שראיתי את הגול הבנתי מה קרה. באותו רגע שכבשתי לא זכרתי כלום. לא ידעתי לאן לרוץ. אפילו טלפונים לא היו אז. חיכיתי לחזור למלון כדי לדבר עם המשפחה וכשהגענו לארץ גם התארחנו אצל עזר ויצמן, נשיא המדינה ז"ל". אלון חרזי: "אחרי שחזרנו לארץ, דדש חילק לנו צלחות על ההישג הזה".
הנבחרת הגיעה לצרפת כשהיא מורכבת ממי שנחשבת לקבוצה הכי טובה שהיתה למכבי חיפה מאז ומעולם. עונת 93/94, האלופה לא הפסידה כל העונה, ובנבחרת היו שישה שחקנים, חמישה בהרכב. "אם תוסיף גם את קלינר ורוזנטל שגדלו במכבי חיפה, הכרנו והבנו אחד את השני", אומר עטר ושרף נזכר: "דשאן דיבר איתי על מה שעשינו לו. מנענו מהם להגיע לאליפות עולם, עד היום פה זוכרים את זה. זה היה ניצחון ששם אותנו על המפה ולא היה מקום שלא דיברו על ישראל. זה היה כמו הניצחון של דוד נגד גוליית".
רגע לפני המשחק עטר מקבל פתאום טלפונים מהתקשורת הצרפתית. גם אלו שהיו ילדים אז, זוכרים את מה שעשה לדשאן כשזרק אותו רגע לפני שהחל את ההתקפה והצטרף קדימה עד למסירה של רוזנטל. "אמרתי לתקשורת הצרפתית פה שההפסד הזה רק חיזק אותם. הם זכו אחר כך במונדיאל ובאליפות אירופה, הם היו צריכים את הזעזוע הזה".
"כשהגענו למשחק הרבה דברים היו לא רגילים. הם באו לחגוג עלינו", אמר חרזי, "הכינו זיקוקים, היתה להם מוזיקה שהם עולים למונדיאל. היינו הכי נוחים עבורם כדי לחגוג. הקהל היה באופוריה מהרגע הראשון. זה עיצבן אותנו שהם חוגגים עוד לפני ששרקו להתחלה. ידענו שזה לא תלוי בנו כמו שזה תלוי בהם, אבל דברים הלכו לטובתנו. הם היו שחצנים. ב-2:2 הם גם עולים, אבל הם היו כל כך שחצנים וחשבו על הבושה שיסיימו איתנו בתיקו ובסוף הפסידו".
איך היה מול פאפן? חרזי: "הוא כמעט פיצץ לי את הפנים במספרת בבית ובצרפת הוא גם לא הבקיע והוא היה בשיא שלו. מול ילד בן 23 הוא היה בטוח שיהיה לו קל יותר. אני זוכר את קאנטונה עומד מול רוני לוי ונותן לו בין הרגלים ואני לא רואה את הכדור בכלל, והדבר אחר כך שאני זוכר זה את הגב של פאפן שמגיע ל-11 מטר מול בוני ובועט החוצה. זה היה המצב היחיד שלו וזה היה הגולר הכי גדול באירופה".
ומה לקראת המשחק הקרוב? שרף, כמו תמיד, מאמין בניצחון, למרותה הנסיבות והבדלי הרמות. "תמיד צריך להאמין ולשאוף לזה. אין היום שחקנים כמו אייל ברקוביץ`, רוני רוזנטל, ראובן עטר ורונן חרזי, שהקריבו את עצמם במשחק הזה ונתנו פייט במשחק כזה קשה. שחקנים ענקיים שלא שיחקו עם רגשי נחיתות. דברים קורים בכדורגל".
חרזי ממשיך: "הכדורגל לא תמיד הולך לכיוון שכולם חושבים שיילך. פערי הרמות ברורים. לפעמים מתפתחים דברים במשחק, אבל אם נעז, אנחנו יכולים. לא להיות שבויים בלא לנסות כדי לא להיפגע. מי שצריך לעשות עבודה הגנתית סבבה, אבל בחלק הקדמי אפשר להבקיע וצריך לצאת קדימה גם הנבחרת הזו מסוגלת".
