לפני כמעט שלושה עשורים נרצח ראש ממשלה בישראל. לרצח קדם מסע הסתה, שנערך בתוך אחת התקופות הסוערות והמקוטבות שידעה הפוליטיקה הישראלית והיהודית עד אז. מהטראומה של הרצח לא התאוששה החברה הישראלית עד היום.
אחת הסיבות לכך היא שהצדדים השונים במחלוקת לא השכילו לשמוע, ובוודאי שלא להכיר באופן אמפטי, את הסיפור של הצד השני. ה'עובדות' הן לא מרכז העניין כאן, אלא החוויות השונות באופן קיצוני.
בין הסדרה 'חברים' למציאות הישראלית
את המצב בישראל אפשר להקביל לאירועי העונה השלישית של הסדרה 'חברים', ששודרה בשנות התשעים. בפרק החמישה עשר של העונה אומרת רייצ'ל לרוס את המשפט "אולי אנחנו צריכים הפסקה… מאיתנו". זמן קצר לאחר שהחלה ה'הפסקה' מוצא עצמו רוס בסיטואציה אינטימית עם אישה אחרת. חוסר הבהירות בנוגע לתוכן אותה 'הפסקה' בין בני הזוג הזין מאז אינספור דיונים בקרב המעריצים.
לשיטתו של רוס, לא מדובר בבגידה. "היינו בהפסקה", הוא יחזור ויכריז עוד פעמים אינספור. כעבור כמה פרקים, בפתח העונה הרביעית, הוא ורייצ'ל שוקלים לשוב זו לזרועותיו של זה. רייצ'ל כותבת לו מכתב ארוך, המשתרע על פני 18 עמודים הכתובים משני צדיהם, בו היא מפרטת את גרסתה לאירועים, ומבקשת ממנו לקחת אחריות על מה שהיא מבינה כבגידה. אבל רוס נרדם במהלך הקריאה.
להוט לחזור אל אהובתו, מביע רוס הסכמה לדברים שכלל לא קרא. כשהעניין מתגלה, מתרסקת מערכת היחסים באופן שנדמה בלתי הפיך (לפחות עד העונה העשירית). בני הזוג לא מסוגלים לצלוח את התהום הנרטיבי שנפערה ביניהם. קשה מאוד לתקן מערכת יחסים כאשר אין מינימום של הסכמה על ההיסטוריה, ולכל הפחות הכרה בסיפורים השונים אודותיה.
התהום הנרטיבי של הסכמי אוסלו
תהום נרטיבי הוא גם תיאור מתאים למה שקרה בחברה הישראלית בתקופה שקדמה לרצח רבין. בעוד שבקרב תומכי הממשלה שררה אז אופטימיות נלהבת, חשו מתנגדיו של רבין כי אסון הולך ומתממש. מחצית העם שרו שירי שלום בכיכרות, בעוד שילדיהם כותבים בכיתה מכתבים לחבר פלסטיני. הסכמי אוסלו היוו מבחינתם סיכוי להגשמה של החזון הציוני, מדינה יהודית בטוחה החיה בשלום עם שכנותיה ואינה מדכאת עם אחר. סוף לכיבוש המשחית.
המחצית השנייה חשה שחרב מונחת על צווארם. בכיכרות הם זעקו כנגד ה"בגידה" של ראש הממשלה; ובמסגרות חינוכיות הם תהו איזו מדינה יהודית תהיה אם ייקרעו ממנה חבלי ארץ חשובים כל כך. הם חששו לגורלם של הישראלים והיהודים כולם, אך דמם, כך חשו, היה להפקר ממש.
ילדים מבקרים במקום הרצחו של יצחק רבין (צילום: פלאש 90)
גם פיגועי התופת של התקופה פורשו באופן שונה. שניים עשר פיגועים כאלו התרחשו כנגד ישראלים בתקופת ממשלת רבין השנייה, רצף דמים שנפתח בטבח שביצע ברוך גולדשטיין במתפללים מוסלמים במערת המכפלה. תומכיו של רבין ראו בפיגועים את חבלי הלידה של השלום. ניסיונות נואשים אחרונים של קיצונים המכורים לדם ולמוות, למנוע את העתיד המבטיח הצפוי לשני העמים. אך מתנגדיו ראו בהם טעימה מהעתיד הצפוי לאזור, לאחר הכניעה למרצחים וההקמה של מדינת טרור פלסטינית. הם הכירו היטב את טעמה המר של שכנות מדממת בין יהודים לפלסטינים.
המתחים רק התעצמו
רבים מהישראלים, לא כל שכן הצעירים, לא מודעים לפער הזה בחוויה ההיסטורית. בסביבה ימנית נוטים להניח שגם בזמן אמת כולם חשבו שרבין היה מנהיג אסוני. בשמאל מופתעים מכך שמישהו לא מכיר בהיותו מנהיג ענק שנפל בקרב על השלום. גם כאשר הפער ידוע, לרוב אין בירור שיטתי ומעמיק שלו. מעטים טורחים להכיר, מתוך אמפתיה ועין טובה, את חוויית החיים של האחר. את פרשנותו להיסטוריה, אפילו להיסטוריה שאינה רחוקה כל כך.
לא מדובר רק בבעיה של זיכרון היסטורי. המתחים החברתיים שהתעצמו בתקופה שלפני רצח רבין עדיין מלווים את החברה הישראלית. השמאלנים ה'בוגדים' והימנים 'רוצחי הדמוקרטיה' נולדו, במידה רבה, סביב רצח רבין. השסעים שבערו בשנה שקדמה למלחמה עשויים היו להראות אחרת אם החברה הישראלית היתה משכילה לאחות את הקרע בזיכרון רצח רבין.
גם אם יש אנשי ציבור האוחזים בעמדות קיצוניות, הרי שמבחינת רוב הציבור סוגיות של הרכב הוועדה לבחירת שופטים או אופי התפילה בכיכר דיזינגוף ביום כיפור אינן עילה למלחמת אזרחים. ניתן למצוא נוסחאות פשרה למכביר. מה שמכשיל את ניסיונות הפשרה אלו לא העמדות, אלא היחס לציבור האחר: עם 'פשיסטים' ו'בוגדים' אסור להתפשר.
אחוות הלוחמים לא מכסה על המחלוקת
התובנה הזו מבהילה במיוחד כאשר מחילים אותה על המציאות שנוצרה בעקבות מתקפת חמאס. ציבורים שונים מבינים את האסון של 7 באוקטובר באופן שונה, וחווים את המלחמה בצורה שונה, באופן קיצוני.
לא מדובר רק בעניין הנשיאה בנטל. ההבדלים נוגעים לאופי ההזדהות עם הסיוט המתמשך של העקורים מביתם מזה למעלה משנה; לעריכת בחירות או ועדת חקירה בזמן מלחמה; לאחריות הדרג הפוליטי לאסון; לדילמה, כפי שהיא מוצגת בשיח הציבורי, בין עסקת חטופים לבין מיטוט סופי של חמאס; לאפשרות להסדר אזורי; להצעות להתיישבות בעזה ואולי אף בלבנון; ועוד.
החברה הישראלית לא מסכימה על מטרות המלחמה, על העתיד הרצוי אחריה, על לקחי 7 באוקטובר. על כל אלו חלוקים הישראלים באופן כה עמוק, שאחוות לוחמים יכולה לכסות עליו רק במידה חלקית, ורק כל עוד התותחים רועמים.
את המחלוקות האלו אי אפשר לפתור בקלות. אך כדי שלא יהפכו למורסה שתרעיל את השיח הישראלי בשלושת העשורים הבאים, יש צורך להכיר אותן, ולהכיר בהן. על הישראלים לוודא שהם מכירים עמדות שונות משלהם בנוגע למלחמה, ואת האנשים האוחזים בהן. שיש בהם אמפתיה כלפי פחדים אחרים משלהם, ויכולת להזדהות, ולו במידה מועטה, עם חלומות שונים משלהם ליום שאחרי.
וכן, חשוב גם להכיר בחלקים המשותפים של החוויה. בפחד, באי הוודאות, בצער הגדול שהציבור כולו חולק. וגם ביכולת להתגייס ולהתעלות למרות הכול. לכתוב 'מכתב' מטאפורי לצד השני, ולקרוא את מכתבו אלינו. להיפגש ולספר. לסיים את "ההפסקה בקשר" שהחלה ב-1995, ולעשות זאת מעכשיו.
האמפתיה כואבת, אבל אין ברירה
כשרבין נרצח הייתי בן שתיים עשרה. מאז, ביליתי אינספור שעות בשיח על הרצח, בעצרות, בפעילות חינוכית בנושא. חלמתי ואני עדיין חולם על שלום, ואני מאמין שעלינו לחתור אליו "אף אם ירחק זה היום". גם כיום. גם תחת אש.
לאורך השנים חשבתי, ואני עדיין חושב, שחובה להישיר מבט אל הרוחות האנטי-דמוקרטיות שנשבו במפרשיו של הרוצח. רוחות שמקורן היה בחלק ממוקדי החינוך והעשייה של הימין המתנחלי. כפי שכתב בשעתו הרב שלמה אבינר, שאינו חשוד כתומך של רבין, "הרוצח ינק צידוק ולגיטימציה מאווירה בה נשמעו ביטויים כגון: רבין בוגד, מוסר, רודף, רוצח, ערב רב. וכי ייפלא שיחפוץ להורגו!".
באופן אישי, כואב לי בכל הגוף לדבר על אמפתיה לסיפור של "הצד השני", כשאת ממשלת ישראל מובילים ראשי המסיתים כנגד רבין. אבל אין ברירה אחרת, כדי לשבור את המעגל האכזר של הניכור, של האלם והאלימות. ולא רק שאין ברירה, אלא שרק כך יש לכל אחד מהצדדים סיכוי להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמו.
***
יואב רימר מלווה בתי ספר בתחומי החינוך החברתי-ערכי ברשת אמית, ועוסק במפגש בין חילונים לדתיים במערכת החינוך. חבר בתנועת דרור ישראל, ועמית בבית מדרש 'למעשה' להלכה ישראלית
