ממשל טראמפ השני קורם עור וגידים, ובמפלגה הרפובליקנית ניכר מאבק איתנים בין שני מחנות שונים – הדרבי הרפובליקני. הנשיא הנבחר שנית דונלד טראמפ חוזר לבית הלבן מגובש יותר ומוכן יותר, ויודע היטב מה הוא מתכוון לעשות ולמי הוא זקוק לשם כך. אלא שגם בכוורתו הקרבות הפנימיים מקבלים ביטוי.
מחנה אחד הוא המחנה העממי שטראמפ הוא הסיבה והמסובב שלו – הוא כולל את תנועת Make America Great Again (MAGA) המפורסמת, שנשענת על אזרחיה הנשכחים של אמריקה, אותם לבנים ממעמד הביניים שמרגישים שנשכחו מאחור בעולם גלובלי וקוסמופוליטי מתמיד.
השנה טראמפ הצליח להרחיב את המחנה ולצרף אליו גם מצביעים שחורים והיספנים. אלה בעיקר גברים צעירים שנטו להצביע לדמוקרטים אך חצו את הקווים, הן משום שהמפלגה הדמוקרטית הלכה שמאלה מדי לתפיסתם, והן משום שבהיותם עניים יותר ומשכילים פחות הם הושפעו יותר מעליית המחירים. כוחו של טראמפ הוא ביכולת להביא את שני המחנות האלה, ששניהם אומנם מעולם לא היו שמאלניים במיוחד אבל גם לא השתייכו היסטורית לימין האמריקאי, אל האוהל הרפובליקני המתרחב.
המחנה השני הוא המחנה השמרני המסורתי, "הלחם והחמאה" של המפלגה הרפובליקנית. הוא מורכב משלוש "רגלי השרפרף" המסורתיים של המפלגה, שעליהן הצביע בזמנו הנשיא רונלד רייגן: שמרנים חברתיים, שמקדשים בעיקר ערכים אמוניים ומדיניות המחזקת את הקשר בין דת לבין מדינה; שמרנים פיסקליים, שקוראים לצמצום רגולציה ולהפחתת מיסוי מתוך עמדה התומכת בעסקים וביזמות; ונצים ביטחוניים המכונים ניאו-שמרנים (neo-cons), ותומכים במדיניות חוץ תקיפה, המבוססת על הפעלת כוח ברחבי העולם וסקפטית לגבי הסכמים מדיניים.
בעשורים האחרונים כוחם של הנצים דעך בעקבות הכישלונות בעיראק ובאפגניסטן והמחירים ששילמו אמריקאים עליהם, וגם התמיכה במדיניות ימין כלכלית דועכת. לעומתם, כוחם של השמרנים החברתיים – ובראשם הנוצרים האוונגלים – עדיין במותניהם, והם השפיעו רבות על ממשל טראמפ הראשון, הן במינוי שופטים, בעיקר כדי לבטל את הזכות החוקתית להפסקת היריון, והן במדיניות החוץ.
רווחה מול שוק חופשי, התערבות מול בדלנות
שני המחנות האלו נבדלים בשורת נושאים, בראשם בעמדותיהם הכלכליות. השמרנים המסורתיים נוטים להיות קפיטליסטים יותר בתפיסת עולמם, סקפטיים לגבי רווחה וחסידי שוק חופשי המיטיב עם עסקים. לעומתם המחנה העממי, שמורכב ברובו מבוחרים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך יותר, נוטה לבכר התערבות בכלכלה בהגבלות על סחר חופשי והטבות חברתיות. לא סתם טראמפ ודומיו, סגן הנשיא המיועד ג'יי די ואנס, מושל פלורידה רון דה-סנטיס וכו', אינם מוכנים לקצץ את מדיקייר או להעלות את גיל הפרישה למרות האזהרות מקריסה ממשמשת ובאה של הביטוח הלאומי.
אבל המחנות הללו נבדלים גם בהשקפותיהם המדיניות והביטחוניות, שלרוב תופסות קשב נמוך יותר בפוליטיקה האמריקאית. השמרנים המסורתיים נוטים לנתח את העולם בפרדיגמה של ציוויליזציות – הציוויליזציה היודו-נוצרית בהובלת ארה"ב מגינה על עצמה ועל ערכיה מול "האויב", פעם אלו הפשיסטים באירופה, פעם הקומוניסטים בברית המועצות או בסין, ופעם האסלאמיסטים במזרח התיכון.
המחנה העממי בדלני יותר. הוא מצולק מהמלחמות בעיראק ובאפגניסטן, הן מהמחירים הצבאיים ששילמו אמריקאים והן מההסטות התקציביות שהמלחמות האלו דרשו, ושתרמו, לתפיסתם, להתפרקות התשתית החברתית של אמריקה. החדשנות של המחנה העממי כלפי השפעות זרות, מסחר חופשי דרך חילון ועד כמובן הגירה, הופכת אותם לסקפטיים יותר לגבי טיעונים תומכי התערבות, כמו "זה אינטרס אמריקאי לשמור על אוקראינה חופשית".
רצף ניצחונות לשמרנים
לאחר הניצחון המוחלט בבחירות, שני המחנות האלו נאבקים בעיקר על השפעה פנים-רפובליקנית, ובעיקר על עיצוב הממשל הנכנס. עד אתמול נדמה שהמחנה השמרני-מסורתי נהנה מרצף ניצחונות: המינוי של חברת הקונגרס מניו יורק אליס סטפניק לשגרירה באו"ם, של חבר הקונגרס מפלורידה מייקל וולץ ליועץ לביטחון לאומי, של הסנאטור מפלורידה מרקו רוביו לשר החוץ ושל פרשן פוקס ניוז פיט הגסת לשר ההגנה היו חיזוקים משמעותיים לניאו-שמרנים.
כל זאת למרות הקמפיין האגרסיבי שהובילו במחנה העממי, כולל בהובלת דון ג'וניור, בנו של הנשיא, נגד השר לשעבר פומפיאו. גם הבחירה במשקיע (והתורם) של טראמפ סקוט בסנט לשר האוצר, שעדיין לא אושר רשמית, מחזקים את המחנה השמרני במפלגה. נוספת על כך גם ההחלטה להפקיד בידי ויוויק ראמסוואמי ואילון מאסק את "המחלקה ליעילות ממשלתית". שניהם אומנם מזוהים יותר עם המחנה העממי, אך לתת בידיהם את המשימה לצמצם את הוצאות הממשלה, כפי שראמסוואמי קרא לעשות עוד מהימים שהתמודד בפריימריז מול טראמפ וכפי שמאסק עשה בטוויטר, בהחלט מתכתב עם תפיסת העולם השמרנית-מסורתית.
אבל את מכת המחץ הנחיתו הרפובליקנים בסנאט, שבחרו בסנאטור מדרום דקוטה ג'ון ת'ון לכהן כמנהיג הרוב בסנאט במקום מיץ' מק'קונל הוותיק שאומנם עדיין מכהן אך ויתר על תפקידו. ת'ון הוא אומנם שמרן בן שמרן, אך ממש אינו מזוהה עם מחנה ה-MAGA, הן בשל תמיכתו באוקראינה ובעיקר בשל החלטתו לאשר את תוצאות בחירות 2020, ולהתכחש לטענות הלא מוכחות שביידן גנב את הניצחון בבחירות. ת'ון ניצח בבחירות החשאיות שנערכו בקרב הסיעה הרפובליקנית את הסנאטור ריק סקוט מפלורידה, שהיה מועמד המחנה העממי ואף זכה לתמיכתו של מאסק.
הישגים גם למחנה העממי
אבל מי שציפה שהמחנה העממי לא יביא הישגים צפוי להתבדות – טראמפ הודיע אתמול על שני מינויים שצפויים להניע את אמות הסיפים. חברת הקונגרס לשעבר טולסי גבארד, שהתמודדה בפריימריז הדמוקרטיים ואיגפה משמאל את קמלה האריס בטענה שהאריס יותר מדי תקיפה בזירה הבינלאומית, צפויה להתמנות למנהלת המודיעין הלאומי, "קצינת המודיעין האישית" של הנשיא האמונה על תיאום בין 17 סוכנויות המודיעין. גבארד הפגינה עמדות סובלניות מאוד כלפי רוסיה ופוטין ואף זכתה לכינוי המעליב "סוכנת רוסייה" מפי הילרי קלינטון, נפגשה עם אסד, וכל הקמפיין הנשיאותי הכושל שלה ב-2019 התבסס על קריאה לסיום המלחמה באפגניסטן.
המינוי השני שהכריז עליו טראמפ, שכבר עורר התנגדות מצד רפובליקנים בסנאט שבחרו לשמור על אנונימיות, הוא הבחירה בחבר הקונגרס מאט גייטס לשר המשפטים והתובע הכללי של ארה"ב. גייטס הוא בשר מבשרה של תנועת ה-MAGA ומתומכיו הבולטים של טראמפ, וקרא בכמה הזדמנויות להשתמש בכלים משפטיים נגד בכירים דמוקרטים. בין השאר, קרא להדחת הנשיא ביידן ושר הגנת המולדת שלו, אלחנדרו מאיורקאס, או אלו המזוהים איתם, בהם רוברט מולר, ראש ה-FBI לשעבר שניהל את החקירה בדבר ההתערבות הרוסית בבחירות, וקבע שלא ניתן להוכיח שקמפיין טראמפ תיאם עם מוסקבה את ההתערבות בבחירות. אלא שגייטס התפרסם בעיקר בשל החקירות שנערכו לגביו וכללו בדיקה לגבי מעורבותו בסחר בבני אדם למטרות זנות ובקיום יחסי מין עם קטינות.
אם לשפוט עד כה, ניכר שטראמפ נותן לכל אחד מהמחנות את הדברים החשובים לו – לנצים ההתקפיים נתן את עמדות המפתח בתחומי הביטחון הלאומי. בהחלטות הגדולות, יש לזכור, טראמפ הוא בסופו של דבר בעל המילה האחרונה, והניסיון מהממשל הקודם שלו מלמד שהוא יודע להעמיד אותם במקום. לבדלנים הוא נתן את השליטה במוסדות ש"הוציאו לו את הנשמה" בכהונתו הקודמת, מערכת המשפט וקהילת המודיעין, שבראייתו חתרו תחתיו, הן כנשיא וביתר שאת מאז עזב את הבית הלבן. אם יצליח להעביר את המינויים האלו בסנאט – והדבר כלל לא בטוח – "סוכני האמת" האמונים על אכיפת החוק ועל קהילת המודיעין צפויים להפוך לכלי שרת בידיו.
