רזיאל לא עוזב את העיר ומנסה להילחם בפאניקה, איציק משלים עם החיים סמוך לכפר לבנוני עוין, וסעיד מאמין שאי אפשר להילחם בגורל. 200 מטרים ממחנה גיבור שניזוק קשות מטיל חיזבאללה, בקריית שמונה מתחזקים שגרה בלתי אפשרית: "מבטיחים שיהיה טוב, אבל לא אומרים מתי בדיוק"
"לפני שאתם יושבים לשתות קפה, תדאגו קודם שיהיו מים לחתולים", נזפה ברכה בישראל רזיאל ובאיציק ברכה, שישבו על ספסל שולחן העץ מול קניון נחמיה בקריית שמונה. עבורה, לגימת קפה חם לפני שדאגו לחתולים, בשרב הלוהט שהגיע היום, היא דבר בלתי נתפס; דווקא לשתות בניחותא קפה ליד קניון 200 מטרים ממנו התפוצצו אתמול טילים רבי עוצמה בתוך בסיס צבאי, נראה לה כנראה הגיוני. העובדה שישבו בפתחו של הר געש של רקטות, טילי בורקאן ושאר פצצות משחיתות, היתה שולית באותו רגע.
לברכה יש דוכן פיס במרכז קריית שמונה. מאז פרצה המלחמה סגרה את הדוכן והתפנתה, לצד מרבית תושבי העיר, לכתובת זמנית; אבל מדי יומיים-שלושה היא מגיעה להאכיל ולהשקות את החתולים שלה, ואת חתולי הרחוב שברחבי העיר.
רזיאל הביע הערכה לדאגתה לחתולים, והשלים עם הכעס שלה עליו. עם המצב הביטחוני הרעוע הוא לא משלים, אבל חי איתו בסוג של אדישות. "אני לא עוזב את העיר. נולדתי פה ואני לא מתכוון לעזוב", הבהיר. הוא שומר על סוג של שגרה: קם בבוקר, מסתובב בעיר, יושב לקפה על הספסל ליד תחנת המוניות הריקה של קניון נחמיה, חוזר הביתה ורואה חדשות. "כולם מפחדים", הודה, "אבל מה יעזור לנו אם נהיה בפאניקה?"
חברו, איציק אברהם, הנהן בהסכמה. אברהם חבר מושב כפר יובל, שבין קריית שמונה למטולה. המושב שוכן בעמק שמתחת לכפר הלבנוני העוין, עדייסה. לפני חמישה חודשים נהרגו בביתם במושב אם ובנה, ברק ומירה אילון, מירי טיל נ"ט. "אני לא עוזב", אמר אברהם, שהוריו הגיעו איתו למושב כשהיה תינוק, "בהתחלת המלחמה היה מפחיד, אבל מתרגלים".
היום שלו מתחיל בתפילת שחרית בבית הכנסת של המושב. "שם אני פוגש את כולם", הוא מוסיף, ומתכוון לאלו שלא עזבו ונשארו לעבוד במשקים שלהם. אחר כך ייסע לקריית שמונה או לחצור הגלילית ולראש פינה. בדרך ישב לכוס קפה עם רזיאל ועם סעיד, שומר הקניון. "מה זה יעזור לי אם אפחד ואהיה בלחץ?", אמר אברהם, "הפחד עבר לי. הנה, חבר מהמושב שהתפלל אתי בבוקר והיה מאה אחוז, מת באותו יום. הוא פחד מהמצב ודאג מאוד. הוא היה בלחץ גדול. מת מדום לב. אני מנסה להישאר רגוע. בסוף מדובר בגורל ובנסים. יש פה הרבה נסים".
תושב הכפר רג'ר הגיע לקניון עם שני בני משפחה. הם מיהרו פנימה לקנות תרופות בסניף סופר פארם, העסק היחיד שעובד בקניון. הוא נעמד ליד הפרלמנט המצומצם של שולחן העץ, הקשיב והנהן בהסכמה. "בסוף הכל זה גורל. הנה, לפני שבוע הבן שלי נסע במכונית עם בן דוד שלו. היו אזעקות, והבן דוד צעק לו לעצור. הוא לא הקשיב לו והמשיך לנסוע. רסיס פגע בגג של המכונית וחדר פנימה. ההדף האיץ את המהירות של המכונית ל-200 קמ"ש. אם היה עוצר שנייה קודם, הרסיס היה פוגע בהם והורג אותם. הכל גורל".
דוכן המזל של ברכה סגור כבר שמונה חודשים, אבל בפרלמנט המלחמה שמול קניון נחמיה, לחברים אין ספק שהמזל והגורל הם מרכיבים מרכזיים בחיי כל מי שנשאר באזור. סעיד השומר מחזק את דבריהם. הוא מגיע בכל בוקר מביתו שבכפר הדרוזי מסעדה לעבודתו בקניון. "אתמול בשעה 11:00 הייתי צמא, ונכנסתי לקנות מים בסופר פארם, בדיוק אז היתה נפילה בבסיס צה"ל הסמוך, ובגלל ההדף החלונות בכניסה לקניון התנפצו. אם הייתי נשאר בכניסה, הזכוכיות היו עפות עלי", תיאר את תרחיש האימים שממנו ניצל. "לנו, הדרוזים, יש אמונה", הוסיף, "אי אפשר לברוח מהגורל. הנה, מישהו מעין קניא שעבד באזור התעשיה של קריית שמונה רץ להסתתר כשנשמעה אזעקה. הרסיס רדף אחריו".
למרות אותה אמונה, הוא מודה: "אם יש אזעקה אני איכנס למקלט בסופר פארם. אני לא אשחק עם הגורל". גם עמדת השמירה הוסטה מעט פנימה, כדי לא לעמת שוב את הגורל שלו עם הדף טיל בורקאן שיפגע למחנה גיבור בשכן.
סמוך לצד השני של הבסיס נמצאת שכונת מגורים. בלוקים ישנים בני עשרות שנים עם עצים ותיקים שמצלים על הכניסות לבתים. מכולת שדלתה פתוחה ובפנים לקוח בודד. לבניין הסמוך מגיע שי, תושב שהתפנה לתל אביב, אבל הגיע הבוקר לעיר כדי לעבור סדרת טיפולי שיניים אצל רופא בכפר הדרוזי עין קיניא, שבצפון רמת הגולן. "אין לי ברירה, אני חייב לעבור את הטיפולים במשך כמה ימים, והמחיר פה הכי הוגן ומתחשב. אחר כך אני אחזור לתל אביב", הסביר.
לפני שיוצאים מהעיר, אפשר עוד להתרענן עם משקה קר בחנות "טוסט נייט", מבתי העסק הבודדים שעוד פועלים בעיר. עבור מי שנשאר בעיר, מקום כזה הוא עוגן שמבטיח להם שבו יוכלו להיפגש עם מישהו, לשוחח, להתלונן, להחליף חוויות, לפני שחוזרים הביתה לחדשות בטלויזיה ולאזעקות הצפויות. "כל הזמן אומרים שיהיה טוב", אמר אחד הלקוחות, "אבל אף אחד לא נותן תאריך מתי יהיה טוב".
