מי שרוצים להבין את עומק הייסורים של ממשלת ישראל ושלנו, די שיעיינו במסכת ההתבטאויות השבועית של שר הביטחון הטרי ישראל כ"ץ.
תיעוד מהשמדת תשתיות הטרור בכפר כילא // דובר צה"ל
בשבוע אחד קצר של כהונה הוא הספיק להכריז ניצחון ולחזור בו, אחר כך לדרוש לפרק את חיזבאללה מנשקו כתנאי להסדר ולקנח בהבהרה מתקנת. הסטנד־אפ הזה אמנם מביך, אבל הוא מגלם את הדילמה המורכבת שניצבת בצפון, להבדיל מהבהירות החדה שבדרום. שר הביטחון החדש ניסה לשווק לקהל הבית את המהלך הבעייתי שמנסה ראש הממשלה להוביל. מהלך שנחשף כאשר גורמים בפאנל של חדשות 14 התחילו להתבטא כמו פרשני ערוץ 12 ולמכור לנו "הסדרה" בצפון.
לא צריך היה את מבול הטילים שניתך למחרת הצהרת הניצחון של כ"ץ, כדי לדעת שעדיין לא ניצחנו את חיזבאללה. ברור גם חוסר הסיכוי לחלץ הסכמה מהארגון להתפרק מנשקו. בצמרת הממשלה מסבירים אמנם בצדק, שהנחתנו מכות משמעותיות על חסידי נסראללה ופגענו ביכולות איראניות משמעותיות, אבל מי שחושב שדי בכך משלה שוב את עצמו ואותנו.
מה שעשינו בלבנון בהחלט נמצא במסלול הנכון. ואכן, לא הצבנו את הכרעת חיזבאללה או פירוקו מנשקו כמטרה של המלחמה, אבל דווקא מכיוון שאחרי שנות דור התחלנו לפעול בשפיות, אסור לחזור להונאה העצמית הישנה. אם לא נשלים את המלאכה לא נשיג דבר, ודאי שלא נחזיר תושבים הביתה. ההישגים יתפוגגו ויתפוצצו לנו בפרצוף.
בדרום לבנון נכנסנו קרקעית לרצועה של כשני קילומטרים, לא יותר, ומה שמצאנו היה קשה לעיכול. בכל בית שני חשפנו מחסנים עם כלי נשק, תחמושת ומשגרים שיכולים לצייד פלוגה, בכל כפר מוצב הזנקה שנועד לטרוף את היישובים שמולו.
אכן, נכון להיום נטרלנו את עיקר יכולת האויב לבצע וריאציה של 7 באוקטובר ביישובי המגע. אבל אחרי שני הקילומטרים שהחרבנו קיימת רצועת טרור נוספת, ואחריה כוחות מרכזיים וחזקים של האויב. ואף שעיקר החיזבאללונים ברחו מהתמודדות ישירה, אף שהשמדנו חלקים משמעותיים מהנשק ומהטילים, אף שריסקנו את עיקר ההנהגה, המוטיבציה וחלק מהיכולת נותרו בעינם. רבים מאנשי המילואים המופלאים שלנו, מותשים ככל שהם אחרי 200 ימים במדים השנה, התקשו להבין למה שולחים אותם הביתה לפני שבוע, אל מול כמות הרעל שבשטח, שמונעת מתושבי הצפון לחזור הביתה.
גורמים רציניים בממשלה מסבירים שקיים סיכוי להסכם שיעצור את חיזבאללה מעבר לליטני וימנע חימוש נוסף שלו, כאשר העולם יכיר בזכות שלנו לאכוף את כל הטוב הזה. זו תמצית הניירות שנושא רון דרמר על הציר לוושינגטון, ולמרבה ההפתעה גם למוסקבה. אשרי המאמין. כי מלוא המוטיבציה ולא מעט יכולת עדיין קיימים בציר טהרן־דאחייה, ועד שלא נרסק את המוטיבציה האיראנית, נמשיך לשחק בנדמה לנו.
נכון הוא שמה שניתן לעצב בצפון שונה לחלוטין ממה שיש לעגן בעזה. בלבנון נדרשת הרתעה אמיתית, בעזה חייבים לחזור לשליטה צבאית טוטאלית. זהו אכן הבדל מהותי. מה שעוד נכון הוא, מעבר לעומס מילואים, שבפנינו חודשיים רגישים של התמודדות עם החבורה האומללה והעוינת שמקננת עדיין בוושינגטון. מול חזונות השווא, הסנקציות והאיומים של ממשל ביידן, שתקפים גם היום, חשוב למשוך זמן ולנקוט תחבולות. להיזהר ממכת זנב אחרונה שהאדמיניסטרציה הגוססת הזו עלולה להנחית עלינו.
חשוב לזכור שמעבר לפינה מתחממת נבחרת חלומות, כזו שעוקפת את ראש הממשלה ושרים מסוימים מימין ומעמידה את האופוזיציה משמאל במבוכה. הנבחרת הזו יוצרת הזדמנות היסטורית לעצב את פני המציאות והמזרח התיכון מחדש. לכן, נא להמשיך לערער את אחיזת חיזבאללה בלבנון ואפילו לגרור רגליים, אבל להישמר מהסכמי הונאה עצמית חדשים. הכל עד שניתן יהיה לטפל בבעיה בשורשה – עמוק בטהרן.
לשכה חדשה
אזעקות השבר של יו"ר לשכת עורכי הדין עמית בכר ולהקת המעודדים שלו – אסור שיטעו איש. לשכת עורכי הדין במתכונתה הנוכחית סיימה את תפקידה. הגוף שקיבל עם קום המדינה מעמד חוקי יוצא דופן, הפך להיות שחקן פוליטי קיצוני, המחזיק כבני ערובה את אנשי המקצוע שנאלצים להיות מאוגדים בין כתליו. הם חייבים לשלם לו הון בכל שנה, להיות נתונים לפיקוח אתי של מוסדותיו, ואפילו להיבחן ולקבל רישיון רק ממנו. מדובר בעיוות שדורש שינוי יסודי, עוד קודם שנכנסים למחוזות הוועדה למינוי שופטים ושאר ענייני הוויכוח הציבורי.
זעקות הגעוואלד של השבוע נוגעות לחוק שעבר בקריאה טרומית ביום רביעי, הקובע ששר המשפטים יקבע מה גובה דמי החבר שתוכל לגבות הלשכה, בהתאם למה שמקובל באיגודים דומים, כמו רואי החשבון. אין ספק שמדובר בחקיקה דרמטית, שתשפיע ישירות על תקציב הלשכה, תסייע לעורכי דין רבים ותגביל את יכולות העסקנים השולטים בכיפה ובקופה.
הצעד הזה מוצדק בהחלט בסיטואציה הנוכחית, שבה דמי החבר שמשלמים כל עורכי הדין, למשל אני ועובדי משרדי, משמשים למטרות שאינן הקידום המקצועי והגילדאי שלנו. מעבר לבזבוז ולפזרנות, הכסף שלנו מסייע לקידום השקפת עולם שחותרת תחת ההשקפות שלנו.
לכן לא די בהשלמת החקיקה הנוכחית, צריך להתקדם ולשנות עקרונות מהיסוד. כי תחת יושב הראש הנוכחי הפכה לשכת עורכי הדין לכל מה שאסור לה להיות. ראשיה התייצבו נגד הממשלה וההשקפות של רבים בציבור בכל צומת אפשרי. עמית בכר הפך לשחקן פוליטי שנואם תחת כל עץ והפגנה רעננים, מזהה דיקטטורות, דורש מה שהוא מכנה עסקת חטופים ודוחק להתפטרות הממשלה מסיבות שאין להן כל נגיעה בציבור עורכי הדין. הכל, כמובן, לגיטימי, כאשר מדובר באזרח רגיל או פוליטיקאי. אבל לא כשמדובר במייצג ציבור מקצועי, שעושה שימוש פסול וזר במוסדות, בכוח ובכסף של הגילדה.
במשך הרבה שנים התאפיינה צמרת הלשכה במשחקי כוח מכוערים, בשחיתות ובמלחמות כבוד מטופשות. בד בבד בחשו ראשי הלשכה, מתוקף הסמכות שניתנה להם בוועדה לבחירת שופטים, בקביעת זהות היושבים על הכס. את כל אלו ניתן היה לסבול כל עוד הלשכה לא היתה כלי של צד פוליטי, שמנסה להכריע ויכוח שמקומו רק בקלפי, בכנסת ובתקשורת. מרגע שעמית בכר ושות' חצו את הקו האדום הזה, סביר שהם יירשמו כמי שהחריבו את הלשכה במתכונתה הנוכחית.
לכן הגיע הזמן להעביר בחוק את הפונקציות הממלכתיות שהוקנו בבלעדיות ללשכה, לגוף ממלכתי בלתי תלוי. כולל הבחינה, ההסמכה והפיקוח על עורכי הדין. וכן – גם החברות בוועדה לבחירת שופטים צריכה לצאת מידי הפוליטיקאים של הלשכה. במקביל יש לאפשר הקמת לשכות נוספות, וכל עורך דין יוכל לבחור למי להסתפח, במי לבטוח ולמי לשלם דמי חבר. לכן לא די בחוק שעבר טרומית השבוע בכנסת, זה הזמן ללשכה חדשה.
