הבנות שלי אומרות 'אני לא זוכרת איך אבא נראה'

הן מופיעות כולן לריאיון בבגדים בצבעים זהים, ג'ינס וחולצה לבנה. "חשבנו לבוא ירוק צהוב, בצבעים דגל גולני", הן צוחקות. אפשר בהחלט לומר שבסך הכול, הטעם של המג"דים של גולני הוא דומה

מי הכי מורעלת?

"שאלה קשה", הן אומרות יחד, "כולנו".

"ברגע שאת נכנסת לחטיבה הזאת, זה כמו חיידק. אי אפשר לצאת", אומרת בר טריג', אשתו של רן טריג', מפקד גדוד 51 של גולני.

"הכניסה לחופה שלי הייתה עם אבוקות של צהוב ירוק", נזכרת טליה אלטיט, אשתו של מירן אלטיט, מפקד גדוד 12 של גולני. "מירן גדל בסיירת, כל הצוות שלו הגיע, פתח לי אבוקות, וכל מה שאני חושבת זה 'אלוהים, שלא ישרפו לי את האורחים'".

"לדבר על גולני, אני יכולה גם עוד שעות", ממשיכה טליה. " אני באמת שרופה".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

אלו הן הנשים שתומכות בעץ המפואר של חטיבת גולני. בר נשואה לרן טריג' מג"ד 51. יש להם שתי בנות. עדן נשואה לדוד כהן מג"ד הסיירת, גם להם שתי בנות. חופית של שי טורג'מן, מפקד 13, מאזנת את התמונה עם שני בנים. וטליה אלטיט, שנשואה למירן אלטיט, מג"ד 12 של גולני, היא הצעירה מכולן – והיא סטודנטית לרפואה בטכניון.

 כשיש כטב"מם, זה מתחיל אצל עדן בעכו. "אני הראשונה, הדיווח יוצא מעכו: 'חופית, תתכונני'", אומרת עדן עזרן כהן. "עובר אליי. 'חופית, תהיי בהיכון'", אומרת חופית. "ואז זה עובר אליי", אומרת טליה. "כשאני בבית, בחיפה. אחר כך, אחרי שזה עבר אצל שלושתנו, אנחנו אומרות לבר".

"האימהות של הלוחמים קוראות לי המג"דית"

הן מכירות שנים, עוד מאז שהיו בנות זוג של קצינים צעירים. אבל בשנה האחרונה הפכו להיות החברות הכי טובות. אף אחד הרי לא הכין אותן שיעבירו חודשים ארוכים לגמרי לבדן. אז יש להן אחת את השנייה.

בר: "כל הזמן הסתכלנו על אלה שהיום נמצאות במקום שלנו, ואמרנו שלא נגיע לזה".

עדן: "אמרנו אין סיכוי, אנחנו, נשות מג"דים?".

חופית: "אני דווקא כן בוויז'ן ראיתי את זה. וגם הרבה למדתי מהן. כאילו הייתי רואה מה הן עושות והייתי אומרת: 'טוב, יום אחד אני אלמד לעשות את זה'".

מה למשל?

"המון המון שיח עם הנשים. כל שעה ביום. כל שעה ביום אני זמינה למי שצריכה בגדוד. גם אם זו אימא של אחד הלוחמים, ויש לה את הטלפון שלי והיא תתקשר, אז אני אענה לה. ואני שם. כי היום במקום שלי כאימא, אני יודעת מה אימא מרגישה כשהילד שלה עכשיו בתמרון. היא חסרת אונים. היא לא יודעת מה איתו. היא לא יודעת מה הוא מרגיש. כמו שטל הוא אבא שלהם בצבא, אז אני מרגישה כאילו אני האימא. הן קוראות לי המג"דית".

עם מה אתם מתמודדות?

חופית: "תראי, אפשר לצייר תמונה ורודה ולהגיד שאנחנו אלופות. אבל בסוף, יש קשיים. אי אפשר להתרגל לזה שהבעל נעלם לארבעה חודשים ואת לבד. יש הרבה ויתורים. זה כמו שהייתי מאוד רוצה לשבת פה עכשיו בהיריון. אבל עשינו ויתורים כי הבנתי לאן השנה הזאת הולכת ושאני כנראה כל השנה הזאת אהיה לבד".

בר: "יש לבנות שלי לפחות אמירות של 'אני לא זוכרת איך אבא נראה'".

חופית: "נכון. רן התראיין בכתבה עם דני קושמרו באולפן שישי לפני 3 שבועות. אלרואי עמד מול הטלוויזיה ואמר לי, 'וואו, אימא, שכחתי איך אבא נראה'".

בכתבה נשאל רן מתי מתי הוא יצא הביתה בפעם האחרונה. "בין חודשיים וחצי לשלושה חודשים", הוא ענה. "אני מעריץ את אשתי. אני חושב שהעורף הוא החזית. אנחנו צוחקים שלפעמים הקרבות בבית עם הילדים יותר קשים מהקרבות עם חיזבאללה".

חופית: "ילד מהגן ניגש אל אלרואי ואמר לו 'אתה יודע, כל החיילים בצבא מתו, גם אבא שלך מת'. והילד חוזר מהגן בוכה, בטוח שאין לו אבא. ואני צריכה לשבת ולהסביר לו 'יש לך אבא, אבא שלך חי'. והוא אומר לי 'לא, אימא, אין לי אבא. את לא מתקשרת לאבא כי הוא מת'. אמרתי לו,' לא, אני לא מתקשרת כי אבא לא זמין כרגע לענות'. ומפה התחילו התמודדויות של החרדות באמת. שהילדים לא ישנים בלילה. קמים בבהלה, 'אימא תתקשרי לאבא, תראי שהוא חי'" היא אומרת ומנגבת את הדמעות. "'אימא, תבדקי מה עם אבא'".

"טוב, הילדים זה העקב אכילס. וזהו את מוצאת את עצמך במלחמה, כי גם את בחרדות. בימים כשהוא הודיע לי שיש כניסה לעזה", חופית אומרת וקולה נשבר, "אני התמוטטתי רגשית, לא הפסקתי להקיא".

"אני מפחד שאבא ייפצע. אני דואג לו ממש"

בבית של חופית ושי בקריית מוצקין אנחנו פוגשים את בנם אלרואי בחולצת "אבא שלי זה גולני". אלרואי בכיתה א', והוא מציג בפנינו את הדגל של החטיבה ודגל ישראל שתלויים בבית.

מה השתנה לך בחיים מאז שהתחילה המלחמה?

"צריך להיכנס לממ"ד, והאזעקות".

אתה מפחד?

"כן".

אבא בכלל לא נמצא?

"יש אזעקות והוא לא בבית. הבוקר הכי קשה. מפחידים אותנו בבוקר מלא זמן. משגעים אותי עם האזעקות. מתי המלחמה תיגמר".

אתה מפחד על אבא?

"כן. אני מפחד שהוא ייפצע. אני דואג לו גם ממש".

"ילדים לא אמורים לרוץ באזעקות, הם אמורים לרוץ למשחק כדורגל", אומר אלרואי ומדבר את החרדות שלו. "אי אפשר לשרוד ככה. יש מחוץ לבית מחבלים וזה. אין מישהו שעוזר לך, כי אבא בצבא. הוא יכול פשוט להיכנס לבית שלך, ובום".

"עכשיו הוא כבר בגדוד, מפקד גדוד שלם. גדוד ענק. שחררו ממנו די", הוא מבקש.

 "בטלגרם היו שמועות שבעלי נפגע"

אני שואלת את ארבעת נשות המג"דים עד כמה הסיכון משמעותי בחיים שלהן. "וואו, אני חושבת שאין אחת מאיתנו שלא קופצת מכל דפיקה בדלת, ומכל מסוק שעובר בשמיים", אומרת עדן.

טליה: "אי אפשר, אני גרה על רמב"ם. כל מסוק שנוחת, כאילו מעביר בי חלחלה".

בבית של עדן ודוד בעכו עדן מספרת: "בטלגרם היו המון שמועות, וביניהן שמועה על המצב של בעלי, שהוא נפצע, או גרוע מכך. אני מתחילה לקבל שאלות, ולקבל שיחות, ולקבל הודעות של 'מה קורה עם דוד? הכול בסדר? היה אירוע? יש הרוגים? יש פצועים?' וכל מה שאת רוצה לעשות זה  להיעלם. כאילו, מה אתה יכול לעשות באותו רגע?".

לפני פחות מחודש סיפר רן טריג' בכתבה באולפן שישי: "הגדוד נכנס לפה עם רוח לחימה מטורפת. החבר'ה כבר 70 יום לא בבית. חלק מהמחלקות עוד סוחבות צלקות ואתגרים מקרב ההגנה עם חברים שנהרגו, וברצף עוד יצא להם להמשיך לפה לתמרון מבלי להיות בבית כל תקופת החגים. זה לא בא לידי ביטוי בכלל ברוח הלחימה של הלוחמים. מבחינתם הם מבינים שזה עת היסטורית, עת גורלית".

חטיבת גולני היא החטיבה ששילמה את המחיר הכבד ביותר במלחמה. 109 לוחמים נפלו, בהם שבעה רק השבוע. שישה מהם היו מגדוד 51, הגדוד של טריג', בעלה של בר, והם נפלו כמה ימים אחרי שסיימנו לצלם את הכתבה הזאת. שבנו ופגשנו את בר בבוקר שאחרי.

לא ישנת בלילה.

"לא. שש משפחות, שבאמת קיבלו את הבשורה הכי נוראית", היא אומרת ובוכה, "וזה אחריות של המפקדים ש… זה קשה ממש".

דיברתי איתו מאז?

"לא. יש עוד גדוד שהוא צריך להמשיך להוביל. יש עוד חיילים שמסתכלים עליו".

"אבא כל הזמן בצבא והוא לא איתנו"

בסוף יש אתכן שמשלמות מחירים, ויש נשים שזה לא קשור לחיים שלהן. יש סקטורים שלא משרתים. שהילדים שלהן לא דואגים, שלילדים שלהן אין חרדות.

בר: "בקרב החרדים, מי שהוא הוא לא תלמיד חכם, כן צריך להשתתף בנטל. ולאו דווקא בשביל אנשי הקבע. יש פה אוכלוסייה מטורפת של אנשים מילואים שנכנסים לסבב רביעי".

את מרחמת עליהם?

עדן: "וואי, מרחמת זה מילה קשה קצת. כן יש לי רגעים שבהם אני אומרת… שאולי הם לא בחרו בזה, אנחנו בחרנו בזה בשבילם. ויש קשיים".

מה הכי קשה לך?

"לי אין יכולת להגיד מתי הוא יגיע, כי אני בעצמי לא יודעת, וגם הוא לא יודע. יציאות מתבטלות, זה קרה המון לפני התמרון".

כן? יוצא שאת מבטיחה שאבא יגיע והוא לא בא בסוף?

"אז היו מקרים שבהם הוא היה צריך להגיע לאפטר, והן כבר חיכו, כי הולכים לגלידה עם אבא. וברגע האחרון היה אירוע והוא לא יכול היה להגיע".

אבא שלך הוא כמו כל האבאים? אני שואלת את מאור כהן, בתם של עדן ודוד. "לא, הוא לא ישן", היא עונה. "ולא אוכל".

כל הזמן הוא בצבא?

"כן. והוא לא איתנו. הייתי רוצה אבא שעושה משהו אחר", היא אומרת.

למה?

"כי אז הוא היה יותר והוא היה משחק איתי. יש לו מלא חיילים. איזה אלף. הם הילדים של הצבא שלו".

"הייתי בחודש תשיעי, הוא לא ידע מה קורה איתי"

מאז 7 באוקטובר עדן והילדים גרים אצל סבא וסבתא. הם מגיעים לבית שלהם, שנמצא במרחק כמה דקות נסיעה, רק שדוד, מג"ד סיירת גולני, חוזר – וזה לא קורה הרבה.

לפני 10 חודשים נכנסה עדן לחדר הלידה לבד, היא אפילו לא הודיעה לבעלה שהיא הולכת ללדת. "הרגשתי שזה לא נכון להעסיק אותו בזה", היא מספרת. "כי הוא גם ככה עסוק נורא ועם המון אחריות. וחשבתי שאם אני אספר לו שאני הולכת ללדת איפשהו זה אולי קצת יסיח את דעתו או קצת יכאב לו שהוא לא יכול להיות. אני יכולה להגיד לך שבשבועיים הראשונים לתמרון, שאפילו לא דיברנו, הוא לא ידע מה קורה איתי. אני הייתי כבר בחודש תשיעי. ושבועיים שלמים לא היה לו שום קשר אליי. הוא פשוט לא ידע אם ילדתי".

ממש כמו פעם, לפני עידן הסלולר, עדן מבקשת מהשלישה של הגדוד שתודיע לדוד שהיא ילדה. והוא אחרי 50 ימים שלא היה בבית מגיע לחדר הלידה.

"אנחנו ננצח, אבל יש דבר אחד שהוא הכי חשוב"

ובחזרה למפגש עם ארבע נשות המג"דים. "אני רוצה להגיד רגע על נשות ומילואים שאנחנו סוגדות להם. הגברים שלנו אומרים חד וחלק שאין אותנו בלי המילואים", אומרת בר. "חשוב להגיד את זה. והנה אני אומרת את זה מפה, למשפחות המילואים, שאצלם זה לעצור, זה לצאת מהמשרדים. הם לא בחרו בחיים האלה. אז באמת יכול להיות שגם האתגר שם הוא יותר גדול".

"אנחנו בחרנו בזה, אבל יש דברים שאת לא יכולה להתרגל אליהם. אומנם אני לא לבד, יש לי שתי בנות שאיתי בבית. אבל כן אני מרגישה לפעמים בודדה. לפעמים אני מוצאת את עצמי מכניסה את הבנות לאוטו ונוסעת חצי שעה לבית של ההורים שלי. וכן אני יכולה להגיד לך שגם הייתה פעם שנכנסתי איתן ביחד למיטה. כי הרגשתי שאני צריכה שמישהו שנייה יחבק אותי", היא אומרת וקולה נשבר.

בר נשואה לטרידג' מגד 51. בתזמון לא משהו, רגע לפני שפרצה המלחמה הם החליטו לקחת חלק בפיילוט חדש שבו מפקדים מהחי"ר מצטרפים למגורים בשיכון חיל אוויר. עם חיי קהילה, חינוך איכותי ורעש אדיר של מטוסים.

"הנה אתם שומעים?", היא אומרת על רעש המטוסים. "זה עכשיו בדרך לשמור על החיילים שלנו בלבנון".

"בכל פעם שאני שומעת מטוס ממריא, אני אומרת שימשיכו במלאכת הקודש. כאילו בסוף זה המטרייה האווירית של הלוחמים שלנו. ובאמת השילוב הזה שנכנסנו לכאן בתור משפחה של ירוקים – אני הפכתי עם הזמן להיות גם גרופית של חיל אוויר קצת", אומרת בר.

"הטייסים טסים וחוזרים ובאים לאסוף את הילדים שלהם", אומרת ניר טריג' בתם של רן ובר.

ואבא שלך?

"לא, הוא לא טס, אבל הוא עובד בצבא והוא בכלל בכלל הוא לא חוזר".

הוא לא בא לאסוף אותך מהגן. כבר המון זמן. אפשר להתרגל לזה שאבא בקושי נמצא?

"כן, אפשר".

בר: "אני לא זוכרת יציאה והיו מעט מאוד יציאות הביתה. אני לא זוכרת יציאה שהוא לא הוקפץ. איך שהוא מגיע הביתה היא שואלת אותו 'אבא, לכמה זמן באת?' וכשהוא עונה לה אני מתעצבנת עליו. אני אומרת לו 'אל תבטיח', כי בכל פעם זה מתפוצץ לנו בפנים. אני לא זוכרת".

בר: "אני רוצה לסיים במסר, ככל שמכאיבים יותר לעם ישראל".

חופית: "ולגולני בפרט".

בר: "אנחנו מאוחדים יותר, אנחנו חזקים יותר ואנחנו נחושים יותר. אז פשוט עדיף שהם יתקפלו. האויבים שלנו עדיף שהם יתקפלו. די, חלאס, אתם לא תנצחו. אנחנו ננצח. וזה מסר גם לעם ישראל.

"ועם כל השליחות ועם כל האמונה בצדקת הדרך, הדבר הכי חשוב שבלעדיו אני לא ארגיש ביטחון במדינת ישראל עבור הילדות שלי זה להחזיר את החטופים הביתה. זהו. זה הדבר הכי חשוב, יותר מכל דבר אחר שנאמר בכתבה הזאת".

מצאתם טעות לשון?