מחר אצא מניו יורק לוושינגטון הבירה לסדרת פגישות עם חברי קונגרס ויועצים מדיניים, משתי המפלגות גם יחד, כדי להציג את יעדי המלחמה של ישראל וכיצד על שני הממשלים, היוצא והנכנס, לעבוד יחד כדי לסייע בהשגתם, ובראשם השבת החטופים. מחר גם אסכם ביקור של כמעט שבוע בעיר הגדולה בארצות הברית, מעוז ליברלי מובהק שכבר הפך לסמל ("ערכי ניו יורק" הוא ביטוי לערכים קוסמופוליטיים שנזרק כעלבון). רגע אחרי הניצחון המוחלט של טראמפ והמפלגה הרפובליקנית, הינה חמישה דברים שהבחנתי בהם.
1. היו אלה הטובים שבזמנים, היו אלה הרעים שבזמנים
יש להגיד ביושר: העיר במצב מעולה. ביקרתי בניו יורק שש פעמים בשש השנים האחרונות, ומעולם לא ראיתי אותה כה נקייה ומסודרת. כמעט ואין חסרי בית ברחובות, הבנייה בקושי מורגשת ואפילו הפקקים חמורים פחות מבעבר.
אך בה בעת בולטים לעין קשיי התקופה: אי אפשר למצוא כוס קפה בפחות מחמישה דולר. בייגל פשוט, לא במקום יוקרתי, עלה לי 8.7 דולר. נסיעות הרכבת בעיר התייקרו, גם מחירי הדיור. האינפלציה נותנת את אותותיה, ולמרות ההעלאה של שכר המינימום ל-16 דולר בתחילת השנה (יש שיאמרו – בגלל), המחייה בעיר עדיין יקרה.
גם ההגירה ניכרת בכל מקום: שומעים יותר ויותר ספרדית ברחובות, והיו רגעים שבהם לא שמעתי בכלל אנגלית. רוב מוחלט של נותני השירות ושל הפועלים הם היספנים. אם טראמפ אכן יוציא לפועל את תוכנית הגירוש המלאה שעליה רמז בעבר, שכוללת גירוש מיליוני מהגרים ובתרחיש הקיצוני שלה כוללת גם מהגרים חוקיים, הסקטורים האלו יחטפו מכה אנושה.
2. בין הנהר לנהר, מעט מאוד קראו שפלסטין תשוחרר
במשך ששת הימים שלי בעיר לא ראיתי דגל פלסטין אחד. גם לא פוסטר "Free Palestine" אחד או גרפיטי אנטי-ישראלי. אפילו לא סימן האבטיח שהפך למזוהה עם המאבק הפלסטיני. הפעם היחידה שראיתי סממן פרו-פלסטיני הייתה מחוץ למנהטן, כשחבורה של בני נוער חיכתה מחוץ לרכבת בברוקלין ושניהם מהם עטו כאפיות בקטע אופנתי.
זה כמובן לא אומר שאין סנטימנט פרו-פלסטיני, וגם לא מדובר בניסיון להמעיט בחומרת התחושות שמרגישים יהודים וישראלים רבים בעיר. לראייה, כשהגעתי להרצות בקהילה יהודית בעיר, המאבטחת בכניסה בדקה גם את המזוודה שלי. גם כשהמארגנים אמרו לה שאני הדובר, היא אמרה שהיא חייבת לבדוק. אבל ככל שעובר הזמן כך גם דועכת ההתגייסות של הציבור הכללי, והאג'נדה הפרו-פלסטינית (האנטי-ישראלית, אם נהיה מדויקים) חוזרת למימדיה הטבעיים.
3. ציונות ופרוגרסיביות הולכים יחד
אחת השיחות שלי השבוע הייתה עם הקבוצה Progressives for Israel, התארגנות של צעירים (יהודים בעיקר, אבל לא רק) שדורשים לתבוע מחדש לא רק בעלות על מושג הציונות אלא גם על מושג הפרוגרסיביות.
במהלך השיחה גיליתי שוב – בפעם המי כבר סופר כמה – את מה שידעתי מאז שהקמתי את LIBRAEL. פרוגרסיבים ציונים קיימים, והם מרגישים קרועים בין שתי הזהויות שלהם – אלו מאשימים אותם שהם תומכים ברוצחי ילדים, ואלו מאשימים אותם שהם חברו לאנטישמים המטורפים. היכולת שלהם להתחבר, להתארגן ולהוציא לפועל יוזמות היא מדהימה: מהפגנות-נגד ועד "משמר יהודי", קבוצת בחורים צעירים שנמצאים בדקת קריאה אם יש סטודנט יהודי בקולומביה או NYU שמרגיש מאוים. אבל לא פחות נדרשת מזו היא היכולת שלהם להעביר את מסריהם הלאה.
הרי מבחינתם, ציונות ופרוגרסיביות (או ליברליות, לצורך העניין) הולכות ביחד: שחרור לאומי, הגשמה עצמית, חברת מופת שבה מיעוט נרדף יכול לחיות חיים חופשיים לצד מיעוטים אחרים שווי-זכויות. בעיניהם, זהו אבסורד שהחברים שלהם *לא* רואים בישראל מודל לחיקוי בכל כך הרבה מובנים כפי שהם רואים. יש מי שיטענו, שלקבוצות האלו דרושה אסטרטגיה משיחית יותר, שבבסיסה עליהם להפיץ את המסר שלהם מתוך הנחה שרוב הפרוגרסיבים באמריקה הם ציונים, במובן הפשוט של תמיכה בזכות ישראל להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית, והם פשוט עוד לא יודעים זאת.
4. הכול לוקאלי
כשהתחלתי לעבוד עם החברה האזרחית האמריקאית גיליתי כמה היא מבוססת מיקומים גיאוגרפיים. נדהמתי להיתקל בארגונים שפעילים רק במדינות מסוימות, בערים מסוימות, אפילו רק בשכונות או באזורים גיאוגרפיים מסוימים. ארגונים שחרטו על דגלם "להשמיע קול ציוני במפלגה הדמוקרטית של קליפורניה" או "להגן על הביטחון האישי של יהודים בברוקלין" נשמעו לי לוקאליים מדי, מנותקים מהאתגרים הלאומיים שמתמודדת איתם ישראל ויהדות אמריקה.
ללוקאליות הזו יש כמובן הסברים פוליטיים – השיטה האמריקאית שבה ניתן לבחור לא רק רשות מבצעת (נשיא) ומחוקקת (סנאט ובית נבחרים) ברמה הלאומית, אלא גם ברמת המדינה (מושל ובתי מחוקקים מדינתיים), העיר (ראש עיר ומועצה), מחוזות, רובעים ושכונות יוצרת מערכת פדרלית מבוזרת שבה רכיבים רבים מאוד של "החיים עצמם" – תשתיות, שירותים, אפילו ביטחון אישי – נמצאים ברמה שאינה הרמה הפדרלית. "לרוב האמריקאים", אמר לי אחד המארחים שלי, ישראלי ותיק שחי בלונג איילנד, "פשוט לא אכפת מה קורה במקומות אחרים במדינה".
אבל כמו תמיד, לפוליטיקה יש גם הסבר גיאוגרפי – ההפרדה בין רובעים שונים בעיר ניו יורק היא לא רק פוליטית, אלא גם מבוססת במציאות הפיזית. ההתפרשות של הערים בארה"ב היא עצומה, ולעתים להגיע מרובע או שכונה אחת לאחת יכול לקחת יותר משעה על בסיס תחבורה ציבורית. במצב כזה, קל להבין למה "לא אכפת להם".
5. מחתרת בתרדמת
כמעט כל האנשים שדיברתי איתם, ישראלים ושאינם, יהודים ושאינם, ניו-יורקרים מבטן ומלידה ושאינם – משתייכים למחנה הדמוקרטי על גווניו, החל ממרכז-שמאל מתון וממלכתי ועד השמאל הפרוגרסיבי העמוק. כולם, בלי יוצא מן הכלל, חוששים מהממשל החדש, בפרט לאור המינויים של טראמפ בזירת הפנים (החשוד בעבירות מין מאט גייטס לשר המשפטים, מכחיש החיסונים רוברט קנדי ג'וניור לשר הבריאות, טייקון הנפט כריס רייט לשר האנרגיה, והרשימה נמשכת).
אבל יותר משהם חוששים מהממשל החדש, שאותו הם מקבלים בהכנעה לאור הניצחון הסוחף של טראמפ, הם כועסים על המפלגה. לא היה מצביע האריס אחד שדיברתי איתו שלא הביע תסכול מהמפלגה הדמוקרטית ומהתנהלותה לאורך הקמפיין. לא זיהיתי בהכרח היבטים של סכינאות ("ביידן הכשיל את הקמפיין", "האריס מועמדת גרועה", "אובמה הרס לה בכוונה"), אלא בעיקר ניסיון להצביע על מגמות שעבדו לרעת המפלגה ואסטרטגיות שהכשילה אותה: הפנייה למרכז הניצי, מדיניות הגירה קשוחה, הזנחת הקול ההיספני, התמקדות-יתר בהפלות, הפרישה המאוחרת של ביידן וההימנעות מפריימריז של האריס היו כמה מהתשובות הנפוצות.
הנפוצה מבין כל הטענות הייתה הטלת האחריות על ה-woke: הטענה שכשהמפלגה הדמוקרטית התעסקה בסוגיות פוסט-מטריאליסטיות שנחשבות פחות מרכזיות בשיח האמריקאי, כמו שילוב טרנסים בספורט מקצועי, היא הרחיקה ממנה מצביעים שמוטרדים מסוגיות "החיים עצמם" (וראו הסעיף הראשון).
האריס כמובן ניסתה להתרחק ככל הניתן מזיהוי כשמאלנית מדי, ללא הצלחה יתרה. גם השחקנים הפרוגרסיביים המובילים במפלגה, בראשם הסנאטור (ורמונט) ברני סנדרס וחברת הקונגרס (ניו יורק) אלכסנדריה אוקסיו-קורטז, התמקדו במסרים כלכליים יותר בדבר שכר מינימום, זכויות עובדים והרחבת מדינת הרווחה. לאור אלו, בשנים הקרובות סביר להניח שנראה הן קריאות לאמץ את האג'נדה של סנדרס ואוקסיו-קורטז, והן קריאות להימנע מהן ולחזור למרכז-שמאל המסורתי של המפה.
