ישראל החליטה: צה"ל יישאר בעזה בשנים הקרובות

משך כל תקופת המלחמה עלתה פעם אחר פעם התהייה אם למדינת ישראל יש אסטרטגיית יציאה בקשר ללחימה בחמאס, הנמשכת בעזה למעלה משנה. אם להשתמש במושג השחוק לעייפה, ניתן לשאול אם לישראל יש תוכנית לעזה "ליום שאחרי"? בשבועות האחרונים, מניתוח פעילות צה"ל ואופן הנוכחות הקבועה ברצועת עזה, התשובה לשאלה זו הולכת ומתבהרת – יש לנו תוכנית כזו. אבל היא מעלה שורה של אתגרים ושאלות שנכון יהיה לקיים סביבם דיון ציבורי, שכן השלכותיהם רחבות.

בשורה התחתונה: על פי הקו המסתמן, צה"ל לא הולך לעזוב את עזה בשנים הקרובות. המציאות הביטחונית כיום בעזה היא המציאות שתלווה אותנו בעתיד הנראה לעין. לפיכך, יש לבצע כיול ציפיות אל מול הציבור, שבקרב חלקים רבים ממנו עולה הכמיהה ליום שבו תסתיים המלחמה ולחזרת החיילים מעזה. כפי שהדברים נראים כעת, זה לא יקרה, אנחנו עכשיו במצב סיום מתמשך – זהו המצב הקבוע.

מבחינה מבצעית, צה"ל פרוס כיום מסביב לרצועת עזה וכן בתוך תא שטח מוגדר לאורך הגבול, חלקו העזתי, המהווה אזור חיץ. ‏בנוסף, צה"ל מחזיק באופן קבוע את ציר פילדלפי, ונוכח במתחם רחב-היקף שמבתר את הרצועה באזור ציר נצרים שמהווה בסיס פעילות מבצעית קדמי (במ"ק). נראה כי התקבלה החלטה להישאר לפרק זמן בלתי מוגבל במרחבים אלה, ולנצלם כבסיסי יציאה לפשיטות ומבצעים מיוחדים של צה"ל וכוחות הביטחון לתוך השטח הבנוי, עד אשר ייגדע חמאס מיסודו במובן הצבאי.

האתגר המרכזי במציאות חדשה זו צפוי להיות מימושן של שתי מטרות המלחמה שטרם הושגו: השבת החטופים והסרת שלטון חמאס.

באשר להחזרת החטופים, ברור כי הלחץ הצבאי אינו מועיל עוד, וייתכן שאף מסכן את חייהם. חמאס הפיק לקחים מהצלחות העבר של צה"ל ושב"כ בחילוץ חטופים חיים, וסביר להניח שמבצעים דוגמת אלו שבוצעו בעבר הפכו למורכבים בהרבה. אין כל דרך צבאית להחזיר את כל 101 החטופות והחטופים במבצעים צבאיים. רוב המומחים והעוסקים במשא ומתן מבינים כי עסקת חטופים היא הדרך היחידה להשיב את האנשים הביתה, החיים והמתים שבהם.

באשר למטרת המלחמה של הפלת השלטון האזרחי של חמאס – לא ניכר שישנה תוכנית מעשית ישימה שישראל מתכוונת להוציא אל הפועל. זאת מאחר והרשות הפלסטינית נתפסת על ידי מקבלי ההחלטות ובקרב רבים בציבור הישראלי כבלתי לגיטימית. מאחר שמדינות ערב במפרץ והקהילה בין-לאומית לא ייכנסו לרצועה ללא הבטחה שהרשות הפלסטינית תהיה מרכיב מרכזי בשליטה ברצועה, הרי שאין תוחלת לתוכניות גרנדיוזיות של "היום שאחרי".

לכן, אנו נשארים עם שני פתרונות ריאליים:

1. ממשל צבאי, שהיא תוכנית יעילה מבחינת טקטית, אך גרועה מאוד מבחינה מדינית ואסטרטגית (כמו גם המחיר האדיר שלה הן במונחי תקציב והן מבחינת הקצאת כוח אדם).
2. "כאוס מכוון", קרי המשך המצב הקיים הלכה למעשה – ישראל לא תשקם את הרצועה. היא תמשיך להכניס סיוע הומניטרי ללא כל מגבלה, ובמלוא הדרישות של הקהילה הבין-לאומית, אך זהו זה. ומה באשר לחמאס? ובכן, על אף ששליטתו בחלוקת הסיוע ההומניטרי מחזקת אותו, הפעילות המבצעית של צה"ל נגדו מחלישה אותו. מה שיכריע בין שתי המגמות המנוגדות הללו הוא משך הזמן שיעמוד לרשותנו. אם יהיו לישראל שנים של אורך נשימה לפעולה, יושג מצב בו נוכחות חמאס תהפוך ללא רלוונטית. חמאס יוכחד כאיום. עם זאת, נשאלת השאלה אם החברה הישראלית והקהילה הבין-לאומית יאפשרו לממשלת ישראל לקבל את הזמן הזה?

בהתחשב בכך שהובהר לא אחת, כולל על ידי ראש הממשלה, שאין בכוונתה של ישראל ללכת לכיוון של ממשל צבאי, נותרנו עם האופציה השנייה וכנראה היא זו שמיושמת.

יתרונות

1. ‏חופש פעולה מבצעי. זהו חופש פעולה שישחק את יכולותיו הצבאיות של חמאס לאורך זמן, וכנראה יביא לדילול שורותיו.
2. ‏בראי ממשלת ישראל, הימנעות מקבלת החלטה על הכתובת השלטונית לניהול ענייניה האזרחיים של רצועת עזה מפחיתה אתגרים פוליטיים, כמו גם היעדר התשלום בגין עסקת חטופים שמקטין מתיחות בתוך הקואליציה.
3. ‏אלו שמייחלים לשליטה ישראלית אזרחית ברצועת עזה (כיבוש מחודש והתיישבות) ישפרו עמדות, שכן המשך המצב הנוכחי מגדיל את הסיכויים לכך.

חסרונות

1. שחיקה צבאית של כוחות צה"ל באופן קבוע, ובכל הזירות: נפגעים בגוף ובנפש, שחיקת אנשי המילואים, והידרדרות משמעת ואתיקה של המערך הסדיר כתוצאה מהעומס האדיר.
2. ‏המשך מגמת הבידוד של ישראל מול דמוקרטיות ליברליות-מערביות, בעיקר באירופה ובמרחב העסקי כלכלי, גם מול ארצות הברית.
3. ‏מות החטופים בשבי. כל עוד תימשך המערכה לפי תפיסה זו, לא תהיה עסקה.
4. ‏התפתחות אפשרית של ביקורת ציבורית ומחאה חברתית על רקע כל המחירים שהחברה הישראלית תשלם. מציאות זו תגביר את השסע בחברה הישראלית, את הקיטוב הפוליטי, את האלימות במרחב הציבורי ותדחה את הריפוי הנדרש של החברה הישראלית.

על אף יתרונותיה של החלופה שנבחרה, חסרונותיה רבים יותר. המחיר שנשלם בשחיקה של הביטחון הלאומי גבוה מההישג המבצעי שיושג.

אנו עלולים להקריב את החוסן החברתי, לשחוק את צה"ל, לסכן את היציבות הכלכלית ולערער את מעמדה הבין-לאומי של ישראל בתמורה להעמקת ההישג באחת ממטרות מלחמה (השמדת חמאס), תוך ויתור מוחלט על מטרת מלחמה אחרת (החזרת החטופים).

על אף המורכבות של החלופה שזנחנו, היה וממשל טראמפ העתידי יציע לחזור לפתרון בעזה הכולל נורמליזציה עם סעודיה, וממשל פלסטיני חלופי בעזה (שאינו כולל את חמאס) – כדאי יהיה לנו לאמץ זאת.

בשורה התחתונה, אם כבר החלטנו שזה עתידנו בעזה, וממילא יש לנו חודשיים עד כניסת טראמפ לבית הלבן, אז אולי כדאי לנסות לעצור לרגע, לסגת לכמה שבועות ולהפסיק את האש תמורת הסיכוי להחזיר את חטופינו הביתה (כולם ומיד). תמיד נוכל לחזור לתוכנית הזו. נכון, לא בטוח שזה יצליח וחמאס יסכים, וגם אם יסכים הוא לא יחזיר את כולם. אבל, עשינו את הדבר הנכון מבחינה מוסרית, וחמאס כבר ייתן לנו מספיק סיבות לחזור להילחם. ממשל טראמפ יגבה אותנו ולבטח לא יעצור אותנו. אז למה לא לנסות?

>>> אלוף במיל' תמיר הימן הוא ראש אמ"ן לשעבר, מפקד הגיס הצפוני לשעבר, כיום הוא עומד בראש המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)

מצאתם טעות לשון?