"בעוד כשלושה חודשים לא אהיה בין החיים. בואי לספר את הסיפור שלי". כך כותב סבסטיאן טראפ, סופר מתח מתבודד, לניקי האנטר, עיתונאית ומומחית לספרי בלש, שעימה הוא נמצא בקשר מיילים זה שנים. הוא מזמין את האנטר לאחוזתו המפוארת והקודרת בסן פרנסיסקו כדי לכתוב את סיפור חייו.
20 שנה קודם לכן, בערב השנה החדשה 1999, נעלמו אשתו הראשונה ובנו המתבגר של סבסטיאן כאילו בלעה אותם האדמה. הם לא נראו מאז. האם סופר המתח ביצע את הפשע המושלם? ואם כן, מדוע הוא מזמין אישה זרה לנבור בעברו?
אוסף מרהיב של נוצות טווס
"סוף הסיפור" הוא ספר נהדר. הוא כל כך מורכב ומפתיע, עד שקשה לכתוב עליו דבר מה נוסף ללא חשש לספוילרים. זהו ספרו השני של א. ג'. פין. הראשון, "האישה בחלון", יצא לאור ב־2018 והיה רב־מכר ענק. הוא גם עובד לסרט ששודר בנטפליקס, והיה בתקופות מסוימות הסרט הנצפה ביותר בפלטפורמה היוקרתית הזו.
זמן קצר אחרי פרסום "האישה בחלון" התפרסמה במגזין ה"ניו יורקר" כתבת ענק על פין, שהאשימה אותו בהמצאת שקרים על חייו (בין השאר, סיפר שהוא חולה בסרטן קשה ושאמו ואחיו מתו) ובכך שפילס את דרכו בעולם המו"לות (שבו עבד לפני שהפך לסופר) בדרכים מפוקפקות.
מאז עברו שש שנים תמימות עד לפרסום ספרו השני, "סוף הסיפור". פין קיבל בשעתו מקדמה של שני מיליון דולר עבור שני ספריו הראשונים. הם כנראה החזירו אותה, לאחר ששניהם תורגמו לעשרות שפות ונמכרו במיליוני עותקים.
ערכתי עם פין ראיון ארוך בזום. הוא ישב בחדר העבודה שלו בדירתו בניו יורק, חדר גדול, חשוך, עמוס ספרים ויצירות אמנות. הוא החזיק בידיו את כלבת הבוקסר הצרפתי שלו, שעברה לא מזמן ניתוח. די מהר היא אפשרה לו להתרכז בשיחה והתמקמה בנחת בפינת החדר. בין כל יצירות האמנות בחדר, בלט פסל חרסינה גדול למדי של כלב בצבעי שחור ולבן. על שולחן העבודה שלו ניצב אוסף מרהיב של נוצות טווס.
"מה שתואר ב'ניו יורקר' פשוט לא קרה. אם הייתי כל כך נורא, למה המעסיק שלי בארבע השנים האחרונות השקיע בי מיליונים? למה אף אחד מעשרות האנשים שהתראיינו לא הזדהה בשמו? שנים התביישתי במחלת הנפש שלי, ולכן סיפרתי להם שיש לי סרטן"
"מה שלמדתי בעשר שנות עבודה בעולם המו"לות הוא שהגורם החשוב ביותר כשיוצא ספר לאור – הוא המזל", הוא אומר, ומתייחס לעבודתו בכמה מההוצאות לאור הגדולות בעולם, לפני הפיכתו לסופר. "השאלה היא לא אם הספר טוב או לא, זה לא כל כך משנה. ההצלחות הספרותיות הגדולות ביותר ב־25 השנים האחרונות לא היו בהכרח של ספרים טובים. ועוד – גורם נוסף שמשפיע מאוד על הצלחת ספר הוא הרשתות החברתיות. המוציאים לאור מנסים לפעול גם בשדה זה, אך השפעתם מוגבלת, והעניין ממש לא בידיהם".
אני מנסה לאתגר אותו בעניין זה, והוא נסוג קצת, זמנית. "כמובן, אם אתה סופר ידוע ומוכר, בעיקר כזה שמפרסם ספר בכל שנה או שנתיים, יש לך מומנטום להסתמך עליו. נוסף על כך, יש כמובן ספרים שיוצאים לשוק שמאוהב באותה עת בסוגה מסוימת, למשל ספרות רומנטית השולטת כרגע ברשימות רבי־המכר במדינות רבות. ספרים יכולים לצבור פופולריות בטיקטוק או באינסטגרם, ויש סביבם דיון ושיח, אבל לא באמת ניתן להשפיע מבחוץ על התיווך הזה. זה קורה בצורה אורגנית, לא נשלטת. בסופו של דבר נוצרת מסה קריטית של קהל, או שהטונים של השיח מגיעים לווליום קריטי. אבל זה קורה מעצמו. בסופו של דבר", הוא מסכם בחיוך, "זה מזל".
זו רולטה רוסית, אני אומר לו, מצטט מו"ל ישראלי בכיר שחשף לי בשעתו את אחד הסודות הכמוסים של המקצוע. יש משהו מסעיר ברולטה רוסית, אני מוסיף, אלא אם כן אתה נמצא בצד הלא נכון של האקדח. פין צוחק.
ועדיין, אם פין ניסה לרמוז שהצלחתו הגדולה היא תוצאה של מזל, אני מבקש לחלוק על כך. שני ספריו, ששונים מאוד זה מזה – כתובים היטב, יש בהם מטען רגשי מרוכז, חי ופועם, והם מאוד מותחים ומפתיעים.
"אני לא חושב ש'האישה בחלון' יקרה שוב", הוא אומר, בהתייחסו להצלחה הפנומנלית של הספר, "אף שהמו"לים שלי ואני נשמח מאוד אם זה כן יקרה. אבא שלי אמר לי שהוא אהב יותר את 'האישה בחלון' מאשר את 'סוף הסיפור'. אמרתי לו, 'אבא, אתה לא ממש מעודד'", הוא צוחק.
אלא שעם כל הכבוד לאבא של פין, "האישה בחלון" היה מצוין, אבל "סוף הסיפור" טוב ממנו. כשאני תוהה למה עברו שש שנים עד שהוציא אותו, הוא מהנהן ומודה שאכן מדובר בהרבה מאוד זמן. "אני לא כל כך אוהב לכתוב", הוא אומר. "אבל אני מת על פאזלים. יש לי המון פאזלים בארון. כשכתבתי את ספרי הראשון, חשבתי שהכתיבה לא תהיה שונה בהרבה מהרכבת פאזל גדול. אז נכון שאני לא נהנה מהכתיבה, אבל יש רגעים בה – כשחלקי הספר מתחברים בקליק – שהם מאוד מהנים".
ובכל זאת, שש שנים.
"קרו לי הרבה דברים בשנים האלה. ב־2015 אובחנתי כחולה במאניה־דפרסיה. הרבה זמן הייתי בצד הדיכאוני של המחלה. היה לי קושי גדול להתקדם בכתיבה. ואז, משהו קרה בינואר 2021. היה חורף קשה, קודר ומאמלל בניו יורק. החלטתי לעבור למלון במיאמי, ולכתוב, ולכתוב, ולכתוב במשך שבועות. זו היתה אמורה להיות הוצאה של עשרות אלפי דולרים, אבל הייתי נלהב. לקחתי את הכלבה ועלינו על מטוס לפלורידה. במבט לאחור – כל סימני האזהרה זעקו: אימפולסיביות, פזרנות, התלהבות קיצונית.
"ממש פרצתי לחדר המלון, הייתי כל כך בהיי, ולזוועתי גיליתי ששכחתי את המחשב שלי במטוס. התרסקתי. זה היה מלוכלך. הייתי אז בן 42 ועדיין נאלצתי להתקשר לאמא שלי, והיא הנחתה אותי לרדת לקבלה ולהזמין אמבולנס. לא הייתי מודע למצב שלי. חציתי את הלובי הצפוף ונתתי לפקיד הקבלה את הטלפון שלי. אמרתי לו, 'אמא שלי רוצה לדבר איתך'. ואני שומע במכשיר הקשר את קצין הביטחון מעברו השני של הלובי שואל את פקיד הקבלה אם הוא צריך עזרה. כל כך התביישתי. ברחתי מהמלון, נרגעתי קצת, חזרתי לניו יורק. עדכנו ודייקו את האבחנה שלי, קיבלתי טיפול מותאם, ואז התחלתי לעבוד על הספר כמו שצריך".
את הלפטופ מצא, למרבה התדהמה, במשרד האבדות והמציאות של חברת התעופה דלתא. "מי היה מאמין?" הוא נזכר בנס.
אתה חושב שלפרשת ה"ניו יורקר" היה חלק בהתמשכות הכתיבה?
"איזו פרשה?" הוא שואל, מעמיד פנים שאינו יודע במה מדובר. "הרוב המוחלט של מה שתואר בכתבה פשוט לא קרה. אם הייתי כל כך נורא, למה המעסיק שלי בארבע השנים האחרונות השקיע בי מיליוני דולרים? למה אף אחד מעשרות האנשים שהתראיינו לכאורה לכתבה לא הזדהה בשמו, למעט סוכן ספרותי שלא רציתי את שירותיו? שנים התביישתי במחלת הנפש שלי, ולכן סיפרתי להם שיש לי סרטן. שיקרתי, אבל האם הרווחתי משהו מכך? כל מה שקיבלתי בחיים האלה, קיבלתי בזכות. זה מאוד פגע בי, ובדיעבד אני מצטער שלא הגבתי לכתבה. אגב, ה'ניו יורקר' לא ראיין אותי ולא ביקש את תגובתי".
כשהוא מדבר, ניכר שקשה לו לדבר על הפרשה. "אני בן 45 ואני שוקל לאמץ ילד. שתי סוכנויות אימוץ שנפגשתי עימן אמרו לי שהפרסום עלול לפגוע בסיכויי לאמץ, בגלל רכילות אנונימית מלפני עשור!" פין עוצר, מוחה דמעה. "זה הרסני. זה גם עיכב לי את הכתיבה".
"מוותר על הדיכאון בקלות"
פין אינו שמו האמיתי. שמו הוא דניאל מלורי. "א. ג'. זה אליס ג'יין, שמה של בת דודה שלי", הוא מבאר את שם העט שבחר לעצמו. "פין הוא שם של בולדוג צרפתי של חבר. אתה שם לב שהבולדוג הוא מוטיב חוזר?"
כן, שמתי לב. גם ב"סוף הסיפור" אחת הדמויות היא כלבת בולדוג צרפתי עצלנית. אבל למה בכלל שם עט, אני שואל. "חשבתי מה יקרה אם אף מו"ל לא ירצה לקבל את 'האישה בחלון'. זה היה פוגע בי כעובד בתעשייה. זה היה הופך אותי ללוזר. ואם אצליח – חששתי שסופרים שטיפלתי בהם יהיו נבוכים לראות את שמי בחנויות הספרים ליד הספרים שלהם. רציתי ליצור הפרדה בין שני העולמות, עולמי המקצועי כמו"ל, ועולמי כסופר. אמרו לי שרציתי שם שלא יזהה אותי מגדרית, כדי שגברים, שתמיד מעדיפים לקרוא ספרים שנכתבו על ידי גברים – יקנו את הספר, וכדי שנשים, שהן רוב הקהל, וקוראות גם ספרים שנכתבו על ידי נשים וגם ספרים שנכתבו על ידי גברים – יקנו אותו אף הן. אבל זה שטויות, כי מייד לאחר שמוציאים לאור התחילו להתעניין בספר הודעתי להם שזה אני, וכשהספר יצא עסקתי בקידומו, ואי אפשר לטעות במראה שלי".
העבודה במו"לות השפיעה על כתיבתך? האם יש תועלת בהיכרות עם עולם ההוצאה לאור, או שזה נטל?
"הכרתי הרבה סוכנים ספרותיים, וזה עזר לי כשהייתי צריך להשיג סוכן עבור עצמי. אני מכיר היטב את השוק ויודע מה עובד, אבל לא כתבתי כדי לרצות את הקהל. רציתי לכתוב משהו כמו 'נעלמת' (מאת גיליאן פלין, יד"ש) או 'הבחורה על הרכבת' (מאת פולה הוקינס, יד"ש), והיה טוב לדעת שיש לספרים האלה קהל גדול. כשאתה עובד בהוצאה לאור אתה יושב בשורה הראשונה אל מול שוק הקוראים, ויש בכך יתרון.
"מצד שני, כסופר אתה צריך לכתוב את הספר שלך, לא את מה שאתה חושב שיצליח. אני, למשל, אף פעם לא הייתי עורך טוב. אני חושב שאני בסדר בזיהוי ספרים שיעבדו, אני יודע לעבוד עם סופרים, אני יודע לתת שמות לספרים, לבחור עטיפות טובות, אבל את כל הדברים האלה צריך לעשות המו"ל, לא אני, כסופר. הטיוטה הראשונה שהגשתי לסוכן שלי לא היתה ערוכה היטב. באופן אירוני, על עריכה למדתי הרבה יותר מאז הפכתי לסופר".
"היה חורף קשה, קודר ומאמלל בניו יורק. החלטתי לעבור למלון במיאמי. לקחתי את הכלבה ועלינו על מטוס. במבט לאחור כל סימני האזהרה זעקו: אימפולסיביות, התלהבות קיצונית. ממש פרצתי לחדר המלון, ואז גיליתי ששכחתי את המחשב במטוס. התרסקתי"
כשאני שואל אם המחלה השפיעה על הכתיבה שלו, הוא מצביע על מדף בספרייה הגדולה שמאחוריו. "הסופר אנדרו סולומון (סופר אמריקני שכתב בין השאר על דיכאון, יד"ש) אמר שלא היה מחליף את הדיכאון שלו בעד כל הון שבעולם. אני הייתי מוותר בקלות. עם זאת, המחלה מעצבת, משפרת, מתבלת ומטה את כתיבתי. היא תורמת לאינטנסיביות הרגשית של הכתיבה, מפתחת אמפתיה וסקרנות. אתה מבין שאין לך מושג מה באמת עובר על אנשים אחרים, בדיוק כפי שלא מבינים אותך. לכן אנשים כל כך מופתעים כשמישהו מתאבד. הם אומרים, 'לא היה לי מושג', ואכן – לרוב האנשים אין מושג".
יש משהו מאוד היצ'קוקי בשני ספריך. זה נכון?
"'האישה בחלון' הוא ממש הומאז' לסרט 'חלון אחורי', וב'סוף הסיפור' יש אלמנטים של הסרט 'ורטיגו'. אני אוהב את היצ'קוק, הגיבורים שלו מדברים בסטייל, כמעט תמיד יש בסרטיו קצת הומור, האלימות אינה מפורשת, וכל שורה בדיאלוג מגלה משהו על הגיבורים. יש לו יכולת ויזואלית מדהימה. אני לא יכול להביא אותה באותה מידה לספריי, אבל אני אוהב ליצור אווירה עם נוכחות, שיש לה תפקיד של ממש בספר. היצ'קוק לא מבזבז אפילו פריים אחד. הכל טעון במשמעות. אני חושב על 'סוף הסיפור' כעל ספר קולנועי־היצ'קוקי, במובן זה שיש בו דגש על מה שהדמויות אומרות. בכמה הזדמנויות הדמויות שלי מדמיינות איך הן ייראו לו היו מצולמות לקולנוע באותו רגע. זו טכניקה שיכולה להיות מאוד אפקטיבית – היא מכווינה את הקורא מתוך ראשה של הדמות לנקודת מבט חיצונית, הרואה אותה מהצד".
איך היתה החוויה של הפיכת ספרך הראשון לסרט?
"לא היה לי כל קשר מקצועי עם עשיית הסרט, אבל זה היה מלהיב. באתי לסט שלוש פעמים ותמיד פרשו בפני שטיח אדום. איימי אדמס היתה השחקנית שרציתי בחלומותיי לתפקיד הראשי, והיא אכן נבחרה. היא היתה מדהימה. ג'וליאן מור הצליחה לגנוב את ההצגה עם שתי סצנות שהיו לה בכל הסרט. התרומה היחידה שלי לתסריט היתה שביקשתי שאחת הדמויות לא תכנה את הגיבורה cunt. בעיניי זו שפה גסה מיותרת.
"הדברים קצת הסתבכו כשדיסני רכשו את פוקס, והסתבכו עוד יותר כשהקורונה הרימה את ראשה המכוער (הסרט אמור היה לצאת לבתי הקולנוע במאי 2020, יד"ש). באותו זמן כבר לא ידעתי אם מישהו בכלל יראה את הסרט. בסופו של דבר, נטפליקס רכשו את הסרט מדיסני. מצחיק, כי הסרט הוא על גיבורה שמסרבת לצאת מביתה, וזה בדיוק היה קהל הצופים של נטפליקס באותם ימים".
ולא רצית להיות מעורב יותר?
"לא היה לי רצון לכתוב את התסריט או להשתתף בכתיבתו, מכיוון שלא היה לי כל ניסיון בתחום. מדובר בהפקה יקרה, עם תקציב גדול. זו לא היתה הזדמנות עבורי לפרוש את כנפיי. חוץ מזה, המפיק שכר תסריטאי זוכה אוסקר. לא יכולתי להתווכח עם זה".
אתה מבין את הקשר בין הספרות לקולנוע, ואת ריבוי העיבודים לספרים שאנחנו רואים לאחרונה על המסך?
"בין הספרות לקולנוע יש קשר סימביוטי, והוא קיים לדעתי פחות או יותר מאז המצאת הקולנוע, כשיוצרי סרטים החלו לבסס את ספריהם על כל דבר כתוב, מדיקנס ועד אדגר אלן פו. אני מניח שאולפני הקולנוע אוהבים חומרים שכבר עברו מבחן קהל כלשהו, ככל שהצלחה ספרותית היא מבחן רלוונטי. הם מחפשים חומרים שזכו להצלחה מסחרית או לביקורות טובות. אף שאני לא בטוח אם דווקא רבי־מכר ספרותיים זכו ליותר עיבודים, כי גם ספרים פחות ידועים עובדו למסך – ורק אז הפכו להצלחה".
לקראת סיום מצהיר פין שבחדר נמצאת מועמדת מעולה לתפקיד הבולדוג, אם "סוף הסיפור" יהפוך לסרט. "אבל היא תצטרך לעבור אודישן כמו כולם!".בי־מכר ספרותיים זכו ליותר עיבודים, כי גם ספרים פחות ידועים עובדו למסך – ורק אז הפכו להצלחה".
לקראת סיום מצהיר פין שבחדר נמצאת מועמדת מעולה לתפקיד הבולדוג, אם "סוף הסיפור" יהפוך לסרט. "אבל היא תצטרך לעבור אודישן כמו כולם!".
