"סבך בתוך סבך, מזימה ומזימה נגדית, תחבולה ומעילה, בגידה כפולה ומכופלת, סוכן אמיתי, סוכן מדומה, סוכן כפול, זהב ופלדה, פצצה, פגיון וכיתת יורים – כל אלה ארוגים יחד במרקמים רבים ומורכבים כל כך עד שהדעת מתקשה להאמין, ואף על פי כן זו האמת". כך תיאר ווינסטון צ'רצ'יל את מבצעי המודיעין במלחמת העולם השנייה, אבל הוא לא ידע עד כמה סבך. תכף תבינו.
"פורטיטוד" היה מבצע ההונאה האדיר שהפעילו בעלות הברית לפני הפלישה לנורמנדי, במטרה להטעות את הגרמנים כדי שיחשבו שהפלישה תתבצע בחופי קאלה ובנורבגיה. הבריטים עשו זאת באמצעות צבא דמה וסוכנים כפולים. הם הצליחו ללכוד ואז להכפיל את כל רשת המרגלים הגרמנים שנשלחו לבריטניה. במשך שנים הם הזינו את המודיעין הצבאי הגרמני במידע כוזב. מרשים. רק מה, יש פרט קטן שהופך את סיפור הסוכנים הכפולים לעוד יותר מדהים.
מזכיר "ועדת העשרים" שניהלה את המודיעין הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה, היה בחור בשם אנטוני בלאנט. אם השם נשמע לכם מוכר – אתם צודקים. הוא היה אחד מרשת קיימברידג' ביחד עם קים פילבי, גאי ברג'ס ודונלד מקלין. כולם היו בוגדים, סוכנים סובייטים. בלאנט, קרוב משפחה רחוק של המלכה אליזבת, התחיל ב־MI5 ומונה לעוזרו האישי של סגן מנהל הארגון, ובתפקיד זה היה אחראי על הקישור בין ה־MI5 לבין המפקדה העליונה של בעלות הברית, שכוננה לקראת הפלישה לאירופה.
בשעה שוועדת העשרים, הגוף הסודי ביותר במודיעין הבריטי, הפעילה את הסוכנים הכפולים, ובאמצעות "אולטרה" ידעה על כל המתרחש בגרמניה – גם הרוסים ידעו על כך, כלומר המפעילה של בלאנט במודיעין הצבא האדום. אבל היה עניין עוד יותר מדהים שאולי יישמע לכם מוכר. החברים בוועדת העשרים מידרו את ראש הממשלה צ'רצ'יל. אנשי המודיעין הצעירים לא סבלו את "התערבות־היתר" שלו, הם ראו בו זקן טרחן שמתערב להם בעבודה עם עצות משונות. לעומת זאת, הרוסים ידעו הכל.
לגרמנים היו אנשים במודיעין הסובייטי. המזל הגדול היה שהמפעילים של בלאנט לא הפיצו את המידע למעט לסטלין, כי הם לא האמינו לו. המידע שהעביר נשמע להם טוב מכדי להיות אמיתי. המוח הסובייטי הקונספירטיבי חשב שאם בריטניה מפעילה מנגנון מורכב של סוכנים כפולים נגד הגרמנים, אז ודאי שהם ינסו את אותו טריק על הסובייטים. הרוסים סברו שלא ייתכן שהבריטים טיפשים עד כדי כך שהם מניחים לקומוניסטים מוצהרים לשעבר להחזיק במשרות כה בכירות בשירותי המודיעין. הפרנויה של הסובייטים עבדה לטובת העולם החופשי.
אחרי המלחמה בלאנט הפך לאוצר האוסף המלכותי של המלכה והמשיך בחלטורה של הריגול לצד החמישייה מקיימברידג'. רק ב־63' נודע למודיעין הבריטי על מעללי בלאנט. הוא נחקר והודה, אך הם שמרו את דבר ההודאה בסוד כדי למנוע מבוכה ופגיעה במוניטין של ה־MI5. רק ב־1979 מרגרט תאצ'ר חשפה את בלאנט. המלכה שללה את תואר האבירות שלו. פתאום הוא לא יכול היה להזמין שולחן במסעדות הטובות בלונדון, טרגדיה אמיתית.
גם אצלנו מידרו ראש ממשלה. ולא בפעם הראשונה. אבל אני חושב שהסיבות שונות. מערכת שלמה הסתירה מידע קריטי מראש הממשלה. הסתירה מידע בעל משמעות מדינית ומבצעית. למה? לא יודע, אולי פוליטית זה לא התאים להם. הטרללת הנוכחית וההתעללות בחשודים בסיפור ההדלפה מזכירות לי קצת את בתי החולים הפסיכיאטריים הסובייטיים, שם הרופאים היו משוכנעים בשיגעון של המטופלים בדיוק כמו שהמטופלים היו משוכנעים בטירופם של הרופאים.
המסמך הזה, "אסטרטגיית סינוואר", שכב כמו דג מת במקרר. איש לא טרח להעביר אותו לראש הממשלה ולצוות המשא ומתן, שאמור היה לדעת שחמאס מתענג על הקרע בחברה הישראלית ומשתמש בו אסטרטגית. הם לא מספרים לציבור שחמאס קרא אותנו כמו ששחקן פוקר מקצועי קורא פראייר מקצועי. אבל במקום להעביר את החומר לראש הממשלה ולפרסם בישראל, כדי שהציבור יבין את מחיר הלחץ הפנימי,
המערכת המשיכה לשחק את המשחק שהיא רגילה לשחק – להאשים את נתניהו בכישלון המו"מ וזאת בזמן שהיא יושבת על המידע שמוכיח אחרת.
ואז מגיע נגד מילואים, אחד מאותם אנשים תמימים שעדיין מאמינים ב"טובת המדינה", יהודי חרדי שהתגייס והיה במילואים מתחילת המלחמה. הוא מעביר את המסמך לראש הממשלה דרך מקורבו. הוא מבין את חשיבות המסמך ומבין שמישהו במודיעין מונע את המידע מראש הממשלה. מאוחר יותר בספטמבר, המסמך הגיע לפרסום ב"בילד" הגרמני, שדווקא שמר על המקור אבל פרסם את האמת: חמאס משחק בנו. זו היתה הדלפה דומה לעוד אלף הדלפות. אסורה כמותן. אבל במקרה דנן, הנרטיב לא התאים למערכת אלא חפף את תפיסת ראש הממשלה. אז המערכת נכנסה להיסטריה קולקטיבית. זרקו אנשים למרתפי חקירות עם פלנלית על העיניים, מנעו מהם שינה ופגישה עם עורך דין. כינו אותם בוגדים – בדיוק כמו שעשו המשטרים הטוטליטריים שהם כל כך אוהבים לגנות במחאה המופרעת שלהם.
זה לא פוטש בסגנון דרום־אמריקני או אפריקאי, עם טנקים ברחובות, אלא פקידים במדים ובחליפות משפטיות שמנהלים מלחמת התשה שקטה נגד הדמוקרטיה. מנופפים ב"ביטחון" כמו כומר שמנופף בשום מיובש מול ערפדים.
ויש גם עניין שהוא בין מופרע למגוחך ביותר בפרשת המסמך המסווג. המערכת עצמה, בטיפשותה הביורוקרטית חסרת התקנה, היא שחשפה את המקור. לא העיתון הגרמני שדווקא שמר עליו. לא הדלפה זדונית של גורם עוין, אלא פשוט הרשלנות המוסדית הישראלית במיטבה.
דובר צה"ל, בתגובה לכתבה של ירון אברהם על כך שהמסמך לא הועבר לראש הממשלה והרמטכ"ל, ענה שהמסמך נמצא בידי ישראל כבר מאפריל. אחר כך, כמובן, בפאניקה מגוחכת, ניסו למחוק את העקבות ולשנות את התאריך ליוני. אבל גם רועי שרון מהתאגיד פרסם בשם מקורותיו בשב"כ, שהמסמך אינו ממחשב כפי שכתבו ב"בילד" (כדי להגן על המקור) אלא ממקור אחר. זה אבסורד – המערכת שאמורה להגן על סודות המדינה ויוצאת למסע צלב מטורלל נגד המדליפים, חשפה בעצמה את הסוד החשוב ביותר, ואז מנסה לטייח את טיפשותה בטיפשות נוספת.
לא ההדלפה היא הסיפור, אלא למה לא העבירו את המידע בזמן אמת לראש הממשלה. לריבון. מי אחראי? מי הפושע האמיתי?
