לפני כשבועיים דחה בג"ץ את עתירתה של המדינה כנגד ההכרה ביחסי עבודה בתביעתו של חיים זר, מתמודד נפש שעבד במשך 12 שנים במפעל מוגן במסגרת שיקום תעסוקתי. בפסק הדין, שניתן על ידי השופטת דפנה ברק ארז, לא מוצגת עמדה חד משמעית. עיקרו הוא שאי אפשר לומר שבאופן גורף לא יוחלו יחסי עובד-מעביד במפעלים מוגנים, ושיש לבחון כל מקרה לגופו. עם זאת, פסק הדין עורר מחדש את הוויכוח על עצם קיומם של המפעלים המוגנים: האם יש מקום להעסקת אנשים עם מוגבלות ללא זכויות, רק כי מדובר במסגרת שיקומית? או שבחיוב העמותות שמפעילות את השיקום התעסוקתי לשלם שכר מינימום וזכויות, תיעלם למעשה האופציה לשיקום תעסוקתי?
"קשה לדעת מה יהיו ההשלכות של הפסיקה הזו", מסבירה ד"ר טלי מרקוס, מנכ"לית ארגון 'בזכות' לקידום זכויות אנשים עם מוגבלויות שהגיש יחד עם עו"ד אמאני זביידה מהקליניקה לזכויות אנשים עם מוגבלות באוניברסיטה העברית עמדת ידיד בית משפט בתיק של זר. "הפסיקה הזו היא בבחינת חדשות טובות, אבל היא ניתנה כשברקע ישנו תזכיר חוק תלוי ועומד אותו המדינה מקדמת ואשר, למעשה, נועד לעקוף את ההחלטה בפסק הדין לפיה יחסי עבודה יקבעו בכל מקרה לגופו. התזכיר קובע באופן גורף שלא יחולו יחסי עבודה בין המועסק במפעל המוגן לבין המפעיל של המפעל המוגן. בנוסף, אין הסדרה מקיפה וקוהרנטית של כל התחום של תעסוקה של אנשים עם מוגבלות".
"המשמעות של פסק הדין היא לא שעכשיו כל האנשים שנמצאים במפעל המוגן יחשבו פתאום אוטומטית עובדים, והמפעילים יצטרכו לשלם להם מלא כסף", היא מסבירה. "פסק הדין רק אומר שכל מקרה של אדם שמועסק במפעל מוגן צריך להיבחן לפי המבחנים שנקבעו בפסיקה העוסקים בשאלה האם מתקיימים יחסי עובד מעסיק".
של מי האחריות על תעסוקת אנשים עם מוגבלות?
התובע בהליך, חיים זר, הופנה לשיקום תעסוקתי במפעל מוגן של חברת מת"ש בהתאם להחלטת ועדה של משרד הבריאות, לאחר אבחונו כמתמודד נפש. העבודה במפעל מוגן מוצעת לאנשים עם מוגבלות זכאי סל שיקום, כטיפול וליווי שמטרתו שיקום והשתלבות בחברה ובשוק העבודה. מפעלים אלו מנוהלים על ידי עמותות העוסקות בשיקום אנשים עם מוגבלויות שונות, ולא על ידי חברות מסחריות, ואינם אמורים לפעול למטרות רווח. בין המשוקמים ובין המפעלים הללו לא מתקיימים יחסי עבודה, והמשוקמים לא זכאים לשכר מינימום ולזכויות נלוות להעסקה, אלא לגמול שיקום בלבד.
זר עבד במפעל המוגן של מת"ש קרוב ל-12 שנה, בתמורה לגמול שיקום של 13.5-11 שקלים לשעה. בסיום עבודתו, בשנת 2015, הגיש תביעה לבית הדין לעבודה וטען כי התקיימו יחסי עובד-מעסיק בינו לבין מת"ש. מת"ש והמדינה, לעומתם, טענו כי בין משתקם למפעל מוגן לא יכולים לעולם להתקיים יחסי עובד-מעסיק, כי הקשר בין הצדדים הוא קשר שתכליתו שיקום. לאחר דחיית התביעה בבית הדין האזורי ערער זר בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים.
השופטת דפנה ברק ארז. יש לבחון כל מקרה לגופו (צילום: יונתן זינדל/ פלאש 90)
בפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה, שניתן באוקטובר 2021, הוכרו יחסי עבודה בין זר ובין מת"ש, מה שזיכה אותו בזכויות סוציאליות כגון פנסיה, פדיון חופשה, פיצויי פיטורים ופיצוי בגין העדר שימוע, ופסקו לזכותו הוצאות בסך כולל של 20,000 שקלים. עוד נאמר בפסק הדין, בדעת מיעוט, כי יש להחיל תחולה פרוספקטיבית לפסק הדין, כלומר, עיגון הזכויות שניתנו בו לכלל המשוקמים שיוכרו כעובדים, החל משנת 2023.
תחתית הטופס
לפני כשנה, לאחר מתן פסק הדין בבית הדין הארצי, ערערה המדינה לבג"ץ, ערעור שעסק ברובו על התכולה הפרוספקטיבית של פסק הדין. בערעור טענו משרדי הבריאות והרווחה כי מתן זכויות סוציאליות למשתקמים והכרתם כעובדים במפעלים המוגנים, המופעלים על ידי עמותות, יפגע במודל הכלכלי של המפעלים המוגנים, והזהירה כי יישום ההחלטה ייסב נזק לשיקום התעסוקתי המוצע לאנשים עם מוגבלות. לכן, ביקשה כי אם לא תתקבל בקשתה לבטל את החלטת בית הדין הארצי לעבודה, לפחות שיידחה היישום שלה עד שתפתח בהליך ההסדרה שצפוי להימשך עוד כשנה.
בינתיים, פרסמו משרדי הרווחה והבריאות תזכיר חוק, המבקש לכאורה לייצר הסדרה בחקיקה של מהות שירות התעסוקה המוגנת ושל עקרונותיו. במסגרת ההסדרה המוצעת, שירות התעסוקה המוגנת יוגבל ל-5 שנים, עם אפשרות הארכה לאחר בירור פרטני. בנוסף, בשירות התעסוקה המוגנת תיערך הערכה תקופתית של מקבל השירות, וכן ייקבעו זכויותיו ומעמדו של אדם המקבל שירות תעסוקה מוגנת. אולם, על פי ההסדר המוצע ייקבע כי בשירות תעסוקה מוגנת לא יחולו יחסי עבודה באופן גורף.
ב'בזכות' מתנגדים לתזכיר, בטענה ש-5 שנים זה יותר מדי זמן לשיקום תעסוקתי, שתכנית השיקום לא ברורה ושהחוק לא כולל פיקוח על התפוקה, כדי לוודא שהמשוקמים באמת משתקמים ולא מנוצלים לעבודה זולה באמתלה של שיקום. אבל אפילו בתזכיר שהוגש, אומרת מרקוס, הדברים הכי חשובים נזנחו. "גם המדינה מבינה שזה לא נכון שאנשים יישארו לעבוד במפעל מוגן לנצח. בתזכיר שהוציאה המדינה יש הגבלה לשהות של 5 שנים במפעל מוגן, אבל מה שהכי חשוב לא כתוב שם. לא מפורט בחוק מהי ההכשרה שתינתן לאנשים במפעל המוגן שתכין אותם לעבודה בשוק החופשי. אין תשובה לשאלה מה הפתרון לאלה שאינם יכולים להשתלב בשוק העבודה. תזכיר החוק שמקדמת המדינה מעגן, למעשה, את המשך הפגיעה בזכויותיהם של אנשים עם מוגבלות".
עובד עם מוגבלות בנגריה (צילום אילוסטרציה: Shutterstock)
"גם בית הדין הארצי לעבודה וגם בג"ץ ביקשו מהמדינה להסדיר את החקיקה בסוגיית התעסוקה במפעלים מוגנים לאורך כל ההליך. בעקבות זאת הוציאה המדינה לאחרונה את תזכיר החוק. אבל אין הסדרה כוללת. כל הנושא של תעסוקה של אנשים עם מוגבלות בנוי בחקיקה טלאי על טלאי. צריך שתהיה הסדרה כוללת של סוגיית התעסוקה של אנשים עם מוגבלות, דבר שישרת גם אנשים עם מוגבלות וגם את החברה בכללותה".
בין שיקום לניצול
מרקוס מסבירה שהיום, במפעלים מוגנים יש מגוון מאוד גדול של אנשים עם מוגבלות. חלקם יכולים להשתלב בשוק הפתוח, וחלקם לא. חלק נתקעים באותו מקום שנים, והמפעל המוגן עצמו הרבה פעמים לא באמת נותן הכשרה כמצופה, על מנת שאדם שנמצא בו יוכל בסופו של יום להשתלב בשוק הפתוח. הרבה פעמים יש אפילו ניגוד עניינים- כי אם מישהו דווקא מאוד מוצלח ועובד טוב, ויוצר תפוקה רווחית, אז למה שיהיה אינטרס למפעיל לשחרר אותו לשוק הפתוח?
"החשש שהמדינה הציפה זה שאם תהיה חובה לתת זכויות, אף אחד לא ירצה להפעיל מפעל מוגן ואף אחד לא ירצה להעסיק אנשים עם מוגבלות כי זה לא ישתלם כלכלית. אז עם כל הכבוד, תדאגו לזה. זו האחריות של המדינה לדאוג להכשרה ולשילוב של אנשים עם מוגבלות, לדאוג לתמריצים, לייצר עוד תמריצים שעוד לא קיימים. גם בשוק החופשי אני חושבת שצריך לייצר עוד תמריצים להעסקת אנשים עם מוגבלות. אבל שוב, זה לא יכול לבוא על חשבון זכויות בסיסיות".
"בסוף, המטרה של מפעל מוגן זה לספק הכשרה. להוות מקום עבור מי שצריך איזושהי תקופת מעבר. לאפשר תהליך של השתלבות בחברה ובשוק העבודה. בשביל שזה יקרה, צריך שיהיו במקומות האלו כלים נכונים. במקרה של חיים זר, למשל, 12 שנה לא קבעו לו שום תכנית שיקומית. לכן זה מאוד מהר יכול להפוך לניצול. זה דבר שצריך לדעתי להיות מוגבל לשנה-שנתיים, בפיקוח, עם תוכנית ברורה של הכשרה לכל עובד".
ובעיקר, יש צורך בתוכנית כוללת. כזאת שמתחילה באלה שאינם יכולים להשתלב בשוק הפתוח ומציעה מענים עבורם, דרך ההכשרה לאלה שצריכים עזרה זמנית, התאמה לכאלה שצריכים התאמות או תעסוקה נתמכת, ועד אלה שיכולים להשתלב באופן מלא, וכיצד הדבר יוכל להתבצע בפועל. אבל כרגע, לדבריה, נראה שאף גורם לא מתכוון לספק מענה מקיף, או לדון בתוכנית שתאפשר למצות את השילוב של אנשים עם מוגבלות בשוק העבודה.
"תעסוקה היא כלי מאוד חזק לשילוב אנשים בקהילה. אנחנו צריכים מרכזי הכשרה. אבל אי אפשר להכיר במפעל מוגן אוטומטית כמקום בו לא יהיו מוכרים יחסי עבודה, וגם אי אפשר להשאיר שם אנשים 20 שנה. אנשים עם מוגבלות זכאים לזכויות כמו כל אחד אחר ומגיע להם להשתלב בחברה ולא להישאר שנים כל כך רבות במסגרת סגרגטיבית. הדרך להשתלב בחברה עוברת גם דרך תעסוקה".
