איך אפשר לכתוב מראש על הסכם מדיני שאיני יודע אם בכלל עבר בממשלה אחרי הירידה לדפוס, ושאיני יודע את סעיפיו המרומזים?
סקר שערך ערוץ 14 הראה שיותר מ־85% ממצביעי הקואליציה מתנגדים להסכם. לנו, אנשי הימין, קשה להבין מדוע ישראל חותמת על הסכם כשהיא נמצאת פסע מניצחון.
ישראל ביצעה מהלכים טקטיים ואסטרטגיים מרשימים, השמידה את צמרת חיזבאללה והשמידה את רוב יכולותיו, חיסלה ונטרלה אלפי מחבלים. עוד קצת לחץ – והם שולפים דגל לבן. עם תחילת השלב המדיני, ישראל היתה אמורה לדרוש את הדרישות הבאות:
1. קץ התביעות – לבנון תכיר במדינת ישראל, בחוקיותה ובשלמותה הטריטוריאלית, ולא יהיו ללבנון עוד טענות כלפי ישראל.
2. קץ האלימות – לבנון תחדל מכל אלימות מצידה כלפי ישראל.
3. השטח דרומית לליטני יהפוך לסוג של "שטח B" – מרחב פעולה ביטחוני למשך 50 שנה. לישראל תהיה סמכות לפעול בשטח כרצונה להבטחת ביטחונה, בדיוק כמו שעשו בעלות הברית בשטחי יפן וגרמניה.
4. לבנון תשלם לקורבנות הישראלים של המתקפות משטחי לבנון החל מ־1948 פיצויים על תוקפנותה ועל תוקפנות אנשיה.
5. לבנון תסגיר לישראל כל תושב לבנון שנבקש להעמידו לדין בגין פשעי מלחמה.
היעדר העלאה של דרישות ישראליות מהותיות מונע הישגים ביטחוניים ומדיניים, ובעיקר מוסריים. אם ישראל לא דורשת פיצויים והסגרת מחבלים – העולם לא יתייחס אליהם כאל מחבלים וכפושעי מלחמה. העולם לא יהיה יותר "ימני" מישראל.
אם צד אחד דורש צדק והצד השני לא – סוגדי הסימטריה בעולם ייטו לצד שדורש את הצדק. אנחנו לא יכולים להאמין בצדקת דרכנו ולקבור את חיילינו ואת אזרחינו, ואז לדרוש הסדרה ביטחונית בלבד.
אם נחזור לזוועות המאה ה־20, הסיבה היחידה שהנאציזם מוקע במערב אינה הניצחון במלחמה, אלא דרישת הצדק מצד המערב והיהודים. הכניעה, משפטי אייכמן ונירנברג והמשפטים המקבילים ביפן הם הערובה הטובה ביותר ל"לעולם לא עוד". להבדיל, הקומוניזם העולמי ברוסיה, בסין ובדרום־מזרח אסיה מעולם לא הועמד לדין, ומעולם לא נדרש לשלם או להתנצל. על כן, סטודנטים מרגישים חופשיים מוסרית לאמץ אידיאולוגיות מרקסיסטיות, מאואיסטיות וסטליניסטיות.
כל עוד ישראל דורשת ניצחון דרך הסדרה, ולא ניצחון דרך צדק – היא לא יכולה לבוא בטענות לסטודנטים בברקלי שעוטים כאפיות, לפקידונים אנטישמים בהאג ולאנשי ממשל אמריקנים. ייתכן שקיימים טיעונים טובים בעד ההסכם המתגבש – דרישת ארה"ב, סנקציות, מלאי הנשק. ישראל אינה אי. גם ההתנגדות להסכם ההסדרה וגם התמיכה בו הן מוצדקות, ומאותה הסיבה בדיוק – גם הציפייה מנתניהו להיות המבוגר האחראי שממקסם ביטחון. אבל ביטחון זמני אינו ערובה לביטחון ארוך־טווח.
רק דרישה לצדק יכולה להביא לביטחון ארוך־טווח. אין הסדרה אמיתית עם רוצחים ומחבלים – יש רק דחייה של אלימות, שתחזור ביתר שאת. אנחנו זקוקים לא רק למבוגר אחראי, אלא בעיקר למבוגר מוסרי.
