חשיכה מוחלטת שררה בכפר בלידא כשנכנסו אליו לוחמי פלוגה א'. "התחלנו את הלילה הראשון בצעידה מהוססת", מתאר רס"ן (מיל') לירון אביגדור. "התקרבנו לבתי הכפר תוך שמירה על דריכות, ונתקלנו לראשונה בחומרים מודיעיניים חשובים שהכינו אותנו להמשך. המשימה היתה ברורה: לתפוס בתים ששולטים במרכז הכפר".
הרמטכ״ל בדרום לבנון: ״משימה ברורה – להחזיר את תושבי הצפון לבתיהם (20.11.24) // דובר צה"ל
את אביגדור המ"פ ולוחמיו מגדוד 8207 של חטיבת הנח"ל הצפונית פגשנו שבועיים קודם לכן, במוצב פאר שבגזרת מנרה. שם, על הגבול, הם צפו על היעד שלהם – הכפר בלידא. כמה ימים לאחר מכן, בתחילת אוקטובר, הם היו בכפר עצמו. עכשיו הם משחזרים את הקרב לראשונה – והתמונה המלאה של מה שקרה שם נחשפת.
הפיצוץ ששינה הכל
48 שעות חלפו מאז תחילת התמרון כשהגיע הרגע המכריע. "שלחנו רחפנים וראינו בית אמל"ח", משחזר רס"ן אביגדור, "בית שנראה חשוד במיוחד. נכנסנו לתוכו תוך כדי ירי, ועם חיפוי מהאוויר. אבל כשהחיילים הגיעו לקומה השנייה פתאום שמענו פיצוץ עז שהרעיד את הבניין".
מפקד המחלקה, סרן (מיל') תומר זורדה, היה עם הכוח שנכנס אל הקומה השנייה בבית. "הבנתי מהר שהבית חשוד. שום רהיט לא היה בו, כאילו המתינו לנו שם. כשנכנסנו לקומה נשמע פיצוץ אדיר, ואז עוד אחד. זה היה חזק מאוד. נשכבנו על הרצפה, ומייד התחיל עלינו ירי שלא פסק, וכל הכדורים פגעו בקיר שהיה מאחורינו".
אביגדור, שניסה להבין את המצב המתפתח, הורה בקשר לכל הכוחות להפסיק את הירי. הוא רצה לוודא שלא מדובר בירי של כוחותינו. כשהירי נמשך, התמונה התבהרה – זו היתה היתקלות. "זורדה היה תחת מתקפה", הוא מספר בקור רוח. "בזה אחר זה הגיעו רימונים שהושלכו לעברנו מהבית הסמוך. היינו בחדר פנימי והם התפוצצו בחדר הסמוך".
בפיצוץ הראשון נפצעו שני לוחמים ממטען שהונח בין הבתים. "ניסינו להבין מי יורה עלינו ולתפוס מחסה", ממשיך אביגדור. "אם היינו רצים קדימה, היינו עלולים ליפול על מטענים נוספים. אז עצרנו, והכוונו את האש אל הבניין שבו הסתתרו המחבלים".
זורדה, שהוביל את כוחותיו תחת אש, משחזר: "ציפיתי שנרגיש פחד כשהם ירו עלינו – אבל לא הרגשנו פחד. בכל 20 שניות בערך הם זרקו עלינו רימון וירו. התחלנו לירות. המקלענים שלנו נעמדו מול החלון וירו ובלי הפסקה".
מחלצים את הפצועים
בתוך התופת, רס"ן יואב וינטרוב, סגן־מפקד הפלוגה, החל לארגן את פינוי הנפגעים. "כששמעתי את הפיצוץ, חשבתי על הגרוע ביותר. רצנו עם התאג"ד לתוך הבית, והתחלנו להעניק טיפול רפואי ראשוני. קיבלנו דיווחים על פצועים נוספים, אחד מהבתים החל לעלות בלהבות, ובכל הזמן הזה היינו צריכים להמשיך ללחום ולחלץ את הפצועים".
יותם מזרחי, שנפצע קשה בקרב, משחזר: "הפיצוץ הראשון היה 20 מטר ממני. ראיתי מקום שחשבתי שממנו יבואו המחבלים, ניסיתי להגיע לשם – ואז היה הפיצוץ השני. הרגשתי רסיסים בעקב ובכתף, ובדיעבד היה גם רסיס שנכנס לריאה. האדרנלין עשה את שלו, הצלחתי להגיע לחבר ולהגיד לו שנפצעתי – ואז איבדתי את ההכרה. התעוררתי דקות מאוחר יותר, כשהייתי על האלונקה". פחות משעה מאוחר יותר הוא כבר היה במיטה בביה"ח בילינסון.
מולאלן צ'קול, שאותו פגשנו בשער מוצב פאר, נפצע גם הוא בקרב. למרות פציעותיו ברגל ובכתף הוא המשיך להילחם עד תום. רק אחרי שאחרון הפצועים התפנה הוא עדכן על פציעתו. "בסוף זה נראה קל, אבל במציאות שהיינו בה זה ממש לא היה קל", הוא אומר.
20 דקות שנדמו כנצח
תוך שחיילי הפלוגה השיבו אש לעבר המחבלים, כלי הטיס "זיק" שליווה אותם זיהה את המחבלים מנסים לסגת מהאש הכבדה. הוא חיסל אותם במרחק עשרות מטרים בודדים ממקום ההיתקלות. "כשהזיק ירה, זה היה רעש מוכר", מתאר זורדה. "שמעתי את האוויר נחתך, את הפיצוץ שהוא לא גדול. היתה איזו תחושת נחת. עצרנו את האש ולא ירו עלינו, והבנו את המשמעות". 20 דקות מאז תחילת הקרב – הוא הסתיים. בפלוגה ספרו שמונה פצועים ושלושה מחבלים מחוסלים.
אבל הלחימה לא הסתיימה בבלידא. בקרב מאוחר יותר בעייתרון, שם נפלו חמישה מחיילי הגדוד, נפל גם מפקד מחלקה בפלוגה, סרן עמית חיות ז"ל. הוא סייע בפינוי הפצועים, עד שנורה במגע קרוב עם מחבל נוסף.
"הפלוגה נלחמה באומץ", מסכם וינטרוב. "אנחנו כאן להבטיח את ביטחון תושבי הצפון, ולמרות הפציעות הכואבות, יש לנו תחושה של שליחות אמיתית".
