אני זוכרת ימים שבהם השב"כ היה יעד מרכזי למאבקים של השמאל בישראל. עינויים, מניעת שינה, טלטול, לחץ פיזי מתון ולא מתון היו מושגים שהסעירו בשנות ה־90 את השיח הציבורי.
חשיפות מקרים שבהם הופעלה אלימות פסיכולוגית ופיזית בחקירות שב"כ היו תכופות במיוחד. השמאל הרדיקלי או הציוני – כולם ראו בשב"כ גוף ביון חשאי שמתעמר בפלשתינים ומועד לרדיפה פוליטית ולפגיעה בזכויות אדם בסיסיות. גם היעדר פיקוח אזרחי או ציבורי על השב"כ הטריד את ארגוני השמאל, אפילו אחרי הסדרת פעילות הארגון ב־2002 עם חקיקת חוק השב"כ.
קשה לשים את האצבע על הרגע שבו החל תהליך ההתקרבות בין השב"כ לשמאל. אבל בעשור האחרון בולט לעין כי בזמן שביקורת מימין על פעילות השב"כ הנצה בשיח הציבורי – ביקורת על השב"כ משמאל דעכה. למעשה, אם נסקור את הפעילות העיקרית של ארגוני השמאל בשנים האחרונות נראה שהם עסקו בהכל חוץ מבשב"כ.
התהליך הזה היה דו־כיווני. הגוף החשאי שטיפל בשנות ה־50 וה־60 בקבוצות פוליטיות קומוניסטיות ועבר בשנות ה־70 וה־80 למלחמה בפעילות רדיקלית נגד הכיבוש, חדל בשלב מסוים לתפוס את הפעילות הפוליטית משמאל כסכנה ביטחונית. הביקורת שספג שב"כ במהלך השנים מבתי המשפט וארגוני זכויות אדם החלה יותר ויותר להשפיע על מדיניות הארגון. יישומם של שינויים בכל הנוגע לפגיעה בזכויות פלשתינים התגלה כדרך היעילה ביותר עבור בכירי שב"כ להיכנס להיכל משפחת העמים הנאורים.
צעדים בוני אמון עם השמאל החלו כבר בשנות ה־80 עם חיסולה של המחתרת היהודית. ובהמשך, בהשראה אמריקנית של פתרון שתי המדינות, יותר ויותר יהודים מיהודה ושומרון נעצרו במעצרים מנהליים. חוגי השמאל בישראל לא מחו ולא התנגדו. להפך, רובם בירכו על המקרים האלה וראו בהם עדות להפיכתו של השב"כ לגוף מקצועי.
ב־2020, עם ההפגנות בבלפור, כבר נעשה ברור שהציבור משמאל תופס את השב"כ כגורם שתפקידו לשמור על הדמוקרטיה במדינה. בכירי שב"כ לשעבר נטלו על עצמם את תפקיד מגיני הדמוקרטיה והפגינו נוכחות מובילה גם במחאות נגד הרפורמה המשפטית. דמוקרטיה היא כנראה מושג חמקמק. ראש השב"כ הנוכחי רונן בר אף התבטא בנושא באופן חריג ותלה את הביטחון הלאומי בלכידות החברתית ובחיזוק מוסדות המדינה הלא נבחרים. באחרונה נחשף בתקשורת שבר אף הפציר לכאורה בגורמים פוליטיים "לעשות משהו" בנוגע לרפורמה.
השינוי ניכר גם בתקשורת. אם לאורך העשורים האחרונים היא התגאתה בחשיפת פרשיות לא מעטות שקשורות בשב"כ, אפשר לראות שבשנים האחרונות היא נמנעה מכך כמעט לחלוטין. אפילו באתרי חדשות המזוהים עם השמאל הרדיקלי חלה ירידה משמעותית בדיווחים על השב"כ. יתרה מכך, רבים מהעיתונאים ומפעילי השמאל מצפים ללא ציניות (וללא שמץ ביקורתיות) שהשב"כ יגן פיזית על מה שהם מכנים שלטון החוק. לא מעטים מהם אף קראו באופן ישיר או עקיף להפיכה צבאית.
כיום "מתנגדי משטר" מטילים יהבם על השב"כ שיציל אותם מהאויב מספר אחת: האיום הקיומי הפנימי. אלא שהפניית המבט של השב"כ אל "הטרור הפנימי" היתה בפועל הסטת מבט מהאיומים הקיומיים הממשיים של המדינה, אלה שהובילו לתוצאות אסוניות ובלתי הפיכות.
הביקורת כלפי גורמי ביטחון הכרחית, בוודאי בכל הנוגע לגופים שקיבלו את הסמכות להפעיל אלימות ממוסדת כלפי אזרחי המדינה. לכן האמירה של ראש השב"כ לשעבר יורם כהן, בראיון ל"פגוש את העיתונות", שלפיה ראש השב"כ הנוכחי מרסן את כוחו מול ראש הממשלה, אמורה להטריד לא רק אנשי ימין. היא ממחישה בעיקר את מידת הכוח הבלתי מוגבלת והבלתי מפוקחת שיש בידי שב"כ. אבל גם את יכולתו של העומד בראש הארגון להשתמש בו לרעה. אולי הגיע הזמן לחשוב מחדש על קיומו של גוף כזה במדינה דמוקרטית. השמאל גם יסכים, לא?
