צילום:
ספורט 5
הביטחון עלה. יוקובאיטיס (GETTY) | צילום:
ספורט 5
לאחר הזכייה בגביע ווינר, מכבי ת״א זכתה אתמול (חמישי) בברלין בתואר השני שלה העונה: היא לא הקבוצה הגרועה ביותר ביורוליג של עונת 2024/25, לפחות לעת עתה. ואולי תבוא מהנצחון הזה איזו נחמה, ואולי לא, אבל מכבי ת״א התגעגעה לסוג המשחקים הללו, בהם היתרון שלה נשאר דו ספרתי לאורך מרבית המשחק והדומיננטיות שלה לא מוטלת בספק, סטייל משחק ליגה ישראלית מול קבוצת תחתית.
זה היה בעצם משחק היורוליג הראשון שלה העונה, ראשון אחרי 12 משחקים, שלווה בתחושה הזו. כדי לחוות את זה היא הייתה צריכה לפגוש את הקבוצה הפצועה מברלין שאם טנקינג היה ספונסר היא הייתה זוכה בחוזה לכל החיים. ברלין הפכה את חוסר התחרותיות ביורוליג לדרך חיים ושיחקה אתמול עם בחורים נקיים מדי, מסופרים מדי ולא מוכשרים מדי. מכבי היא עדיין אותה קבוצה נטולת איכות מובהקת ונטולת גאווה הגנתית, אבל מה אכפת לה לקבל התמודדות מול נוער מחוזית דובר גרמנית? גם אם הנצחון הזה חינני, אבל משקר.
דברים לשימור, ברלין, נובמבר 2024
אז אולי מכבי ת״א יכולה לקחת מהמשחק הזה משהו להמשך הדרך? ראשית, נצחון הוא נצחון, גם מול ברלין. הוא מאפשר למכבי לשמור על קשר עין עם המקום העשירי, שמוביל לפלייאין, בהנחה שיריבות שלה, כמו מילאנו, ייפלו מול ברלין. השבוע הבא הוא שבוע כפול מול פריז וברצלונה והיא חייבת לצאת ממנו עם נצחון אחד לפחות כדי שקשר העין שלה עם הפלייאין לא יתברר כמצמוץ לא רצוני. כן, כן, זו אמת קשה לעיכול, אבל מקום עשירי ייחשב כרגע להצלחה יחסית לאור ההתנהלות בין הקווים ומחוצה להם, הנסיבות והסיטואציה. זו הפחתת ציפיות מטורפת למועדון תחרותי כמו מכבי ת״א, אבל אנשיה, אוהדיה ומוקירי זכרה יצטרכו לספוג את הפגיעה באגו ולהמשיך הלאה.
הלאה. רוקאס יוקובאייטיס חלם על קבוצה קטנה ביורוליג שאותה הוא יוכל להוביל. ואכן הוא קיבל את מבוקשו. הבטחון בו ניהל את ההתקפה אתמול, הדומיננטיות בה השתלט על המשחק בפתיחתו, עם 8 נקודות ראשונות ואחריות ל-12 הנקודות מתוך 16 הראשונות, היו צעד חשוב עבורו ועבור קטש למצוא בעל בית בעמדת הרכז בהיעדרו של תמיר בלאט. והבטחון הזה של יוקובאייטיס יעזור לצהובים כשבלאט יחזור, ייצור קו אחורי של שני גארדים דומיננטים, קטנים אך נטולי פחד ומלאי בטחון שיכולים גם ליצור בפיק אנד רול וגם לקלוע מבחוץ.
נמנעו מקאמבק גרמני (GETTY) | צילום:
ספורט 5
הציוות הזה של `בלאטקובייטיס` היה אחת מהתקוות הגדולות של טרום העונה ונדמה שהגיע הזמן שיתממש. גם השילוב של ג׳יילן הקדוש הורד (מדד פלוס 24) עם יוקובאייטיס בפיק אנד רול משובח יכול לתת גיוון בשטף ההתקפי, לצד פיק אנד רול בין בלאט לריברו, שעושים תורנות פציעות. כל זה יקרה כמובן בהנחה שהגנת הפיק אנד רול של ברלין תהיה מדבקת ותדביק את שאר קבוצות היורוליג בטיפול ההגנתי שלה. כאן למשל, מתוך 12 האפשרויות ההגנתיות לטפל בפיק אנד רול, ברלין בוחרת באפשרות ה-13 ומחליטה לתת ליוקובאייטיס שביל פנוי עד לטבעת.
עוד דברים שהצהובים לוקחים מאתמול? מכבי רצה לא מעט וייצרה נקודות קלות במעבר. לא כמשהו נקודתי או מקרי, אלא כפילוסופיה עם דחיפת הכדור, שלשות מהירות, הגעה לצבע, חטיפות. להרכבים שכוללים את דייויד דג׳וליוס ומריאל שאיוק יש ריח של התפוצצות התקפית. אתמול קטש ניסה את דג׳וליוס בעמדה מספר אחת וקיבל ממנו יכולת ליצור בעיקר לעצמו וגם שתי שלשות בסיומת של שני רבעים. שאיוק היה אמנם עם 1 מ-7 מהשדה, אבל עם בחירת זריקות טובה ועם פוטנציאל אקספלוסיבי, הוא יכול להוסיף כוח אש.
מכבי גם מפנימה את העובדה שכל עוד ריברו פצוע או מחלים מפציעה אין לה באמת אופציה משמעותית בעמדה מספר חמש. ווניין גבריאל עוד מחפש סופר גלו שידביק את הכדור לידיים כשהחברים שלו מוסרים לו וסורקין שומר על חוסר יציבות מרשים, כשפעם אחת הוא רומן על אמת, פעם אחרת רומן אסור, והגנתית הוא בעיקר רומן שנשאר במגירה. ואולי הכי חשוב, מכבי המצולקת, שהפכה למאבדת יתרונות סדרתית במשחקים קודמים, שמרה אתמול על קדושת הפוזשן. כלומר, ידעה לעשות עצירה כשברלין התקרבה מדי. ידעה לעשות סל שירחיק מחשבות מקומיות על קאמבק, ידעה לשמור על קור רוח ולנהל את המשחק במקום להיות מנוהלת.
גם כשיחסי הכוחות היו ברורים, בכל ריצה קטנה של 0:4 של הברלינאים, יכול היה לעבור בראש של השחקנים הפחד המצמית הזה, שתוהה האם זו הריצה של היריבה שתחזיר אותה למשחק. ככה זה כשהרגלת את עצמך שהכל קורס לך בסוף. אבל אתמול מכבי ניהלה את הגורל שלה ולא נתנה לו לנהל אותה. לא רק הפתיחה המוחצת, אלא גם סיום המחצית, עם 40 שניות לסוף, מכבי ביתרון 13, קטש לוקח פסק זמן. מכבי יוצאת עם שלשה של דג׳וליוס ועולה לפלוס 16 מרגיע. ובתחילת המחצית, זמן רגיש לקאמבקים, מכבי נשארת סולידית, מחליפה סלים, עד לריצה נוספת שסוגרת עניין. מי זכר שנצחונות יכולים להיות קלים.
אתמול והיום האמריקאים חוגגים את חג ההודיה. מדובר בחג חילוני ומקסים שמבוסס על ארוחה משותפת שערכו המתיישבים האנגלים והילידים של יבשת אמריקה ב-1620. רוח החג היא הודיה על מה שיש, הכרת הטוב, ראיית האחר, משפחתיות, אכפתיות והכלה. מדינת ישראל אינה זקוקה לחגים נוספים, אבל היא כן זקוקה להודיה. אבל לו הייתה חוגגת, נדמה שחובבי הכדורסל היו צריכים להוסיף הודיה על החתמתו של וויל ריימן במכבי ת״א העונה. כי וויל ריימן כבר הפך לתופעת וויל ריימן. כי פסקאות על וויל ריימן מסתיימות בדרך כלל ב״אֲבָל״.
למשל ״הוא נתן אחלה פייט, אבל עצם היותו על המגרש הוא עדות לחולשתה של מכבי ת״א העונה״. או, ״וויל ריימן נותן מאה אחוז של הקרבה אבל הקרבה ביורוליג לא מספיקה אם אין איכות״. ונדמה שהתובנות על וויל ריימן נכונות. אבל למי אכפת תובנות, כשריימן הוא איש שפורט על רגש. כי כשרואים אותו על המגרש, אתה אוטומטית בעדו, גם אם אתה לא אוהד צהוב. כי כדי להיות בעד וויל ריימן צריך פשוט להיות בן אדם. כי כשרואים טוטאליות של מאה אחוז, נתינה, הקרבה וכל סל שלו, מקרוב או מרחוק, בדחיקה, בקריסה או בזליגה, מרגיש כמו שהילד שלך הבקיע שער בקבוצת אפרוחי הכדורגל שלו.
ואז מופיע גירוד בפדחת. וויל ריימן בפינה? כחלק מהריווח של הקלעים שאמור לכווץ את הגנת הפיק אנד רול? חוזר שנית, וויל ריימן בפינה, בתפקיד הקלעי שאמור לרווח את הגנת הפיק אנד רול. כך על פי עודד קטש, שאמיץ דיו לשים אותו שם, בפינה. ואתה אומר לעצמך, וואלק הקטש הזה, משוגע, מה קשור ריימן בפינה עם קליעה. וריימן עונה בשתי שלשות מתוך ארבע. ובא לך להגיד אבל זה לא יכול להחזיק לאורך זמן. ואז אתה נזכר שוויל ריימן דוחה `אֲבָל`. ולמי אכפת בכלל. זה וויל ריימן, 50 גוונים של כתום. 12 דקות, 4 ריבאונד, שתי חטיפות ב-16 דקות. והוא אפילו לא יצא בחמש עבירות הפעם. ריימן שמשחק בלי מדוע ובלי כיצד. בלי היכן ובלי איך ולמה. בלי לאן ומאיזה צד. בלי מתי ובלי כמה. ובלי אבל. איזה איש אתה, וויל ריימן.
