הקלישאה שלפיה תמונה אחת שווה אלף מילים אינה רלוונטית תמיד בטלוויזיה, מדיום שבנוי על תמונות נעות, כלומר – קטעי וידאו. אבל דווקא אתמול אחרי הצהרים, היא התקיימה במלואה בזכות הברקת עריכה שעדיין מרצדת לנגד עיניי בכל פעם שבה אני עוצם אותן מאז.
תכף נגיע לתמונה, אבל קודם כל משהו על הרצועה. לא עזה, אלא רצועת השידור של שעות האוף-פריים והסמי-פריים טיים הטלוויזיוני. אני לא יודע כמה מכם נוהגים לצפות בטלוויזיה בשעות אחר הצהרים. אם אתם לא עושים כן מטעמי מחויבות למקום העבודה או לחוגים של הילדים במתנ"ס, ניחא.
אם אתם עושים זאת מטעמי התכנסות להרגלי צפייה ישנים, בהם יושבת כל המדינה מול המסך בשעה שמונה בערב (הוותיקים שבין הקוראים יכולים להיזכר בוודאי במהדורת "מבט" המיתולוגית שהפציעה על המסכים בכל ערב בתשע ונמשכה כחצי שעה בלבד – ממש לא להאמין שאפשר לתקצר את כל חדשות היום לחצי שעה!), אזי רשמו לפניכם: תוכניות האקטואליה הטובות ביותר מתרחשות על המסכים שלכם בשעות חדשות ומפתיעות.
שני עקבים חשובים יש לדינמיקה הזאת, שהופכת את השעות 16:00-20:00 לטובות מתשעים הדקות שמגיעות לאחריהן. הראשון הוא מידה של צניעות בקרב מרבית השדרנים והפרשנים: הם עדיין בליגת המילואים, אנשים לא יושבים בבית ומחכים למוצא פיהם, ולתחושת האנדרדוג הזאת שותפים גם רוב הפרשנים באולפן. כן, גם הם לרוב מומחים בענייניהם, אבל הם לא סובלים עדיין משיגעון הגדלות שאחז כבר בחלק מעמיתיהם המבוקשים יותר.
אז צניעות (יחסית) רשמנו, עתה אל התכונה השנייה שקשורה בממד הזמן: התכניות האלה מאפשרות לרוב משיכה של הזמן אל מחוזות שלא ידועים בשידורי החדשות של הערב. כלומר – מרואיינים לא צריכים לצמצם את דבריהם לחצי דקה שתהדהד בזיכרון.
לא בכדי מגיעים כמה פרשנים בכירים כמו עמית סגל, ניר דבורי, דפנה ליאל, ירון אברהם ואוהד חמו גם אל אולפני אחר הצהריים. זהו לא רק חלק מיום העבודה שלהם, אלא גם הזדמנות להשמיע סברות שאולי לא היו מבזבזים עליהן את שעות הפריים-טיים היקרות, לחדד כמה מסרים לקראת הערב, לאפשר לעצמם איזו בדיחה או מחשבה חריגה, מבלי לחשוב איך הדבר ייתפס נוכח פני כל האומה.
מסע בין כותרות
אפילו במציאות החדשותית הישראלית, שבה החריג הפך לשגרה, היה יום האתמול (שלישי) עמוס במיוחד במחלקת האקטואליה. הנה רשימה לא מלאה ולאו דווקא לפי סדר החשיבות: צה"ל משמיד את הצבא הסורי בלבנון, נתניהו מעיד לראשונה במשפטו, מתרבות השמועות על עסקת חטופים קרבה, חללי צה"ל מובאים למנוחות.
נושאים רבים מתחרים זה בזה על הכותרת הראשית, עד שאפילו עורך מנוסה יתקשה להחליט במה מהם לפתוח: מצד אחד, כלי התקשורת בישראל מרבים (ובצדק) שלא לתת לנושא החטופים לרדת מסדר היום, מצד שני – כל עוד אין עסקה, ברור שעדות ראש הממשלה שהיא אירוע מתגלגל בשידור חי, הופכת למעניינת יותר. הוא הדין גם בקשר ללוחמי צה"ל שנפלו בקרבות – מצד אחד ברור שאין חשוב מסיקור הלוויותיהם. מצד שני, גם אם נשארים במדים: צה"ל מפרק לנגד עיניו המשתאות של העולם את שאריות הצבא הסורי, ועכשיו לך תדרג את הידיעות לפי סדר החשיבות.
הבלבול הזה בין מה שחשוב יותר ומה שפחות, אם בכלל, לא היה רק נחלתם של עורכי החדשות, אלא גם של הפוליטיקאים. מבלי שנשים לב, התהווה לו מרד קטן בתוך הליכוד. לא משהו שמערער את מעמדו של נתניהו כשליט היחיד במפלגתו, אבל בהחלט משהו שבטוח לא נעלם מעיני האיש, שבכל הנוגע למעמדו האישי רואה צל הרים כהרים.
כמעט מבלי שנשים לב, נעדרה כל צמרת הליכוד מפתיחת משפטו. כן היו שם שרים כרגב – שנמאסה כבר אפילו על חברי הליכוד שישמחו להקריב אותה כסמל לביעור השחיתות ממפלגתם. היה גם קרעי, שמתפקד כשלוחה הישראלית של משפחת נתניהו, סניף מיאמי. הייתה מאי גולן, שעדיין צובטת את עצמה בכל בוקר מחדש מול המראה כדי להאמין שהיא באמת שרה בממשלת ישראל – ועל ח"כים זוטרים כטלי גוטליב נדמה שמיותר להרחיב את הדיבור.
היחיד מהאיי-ליסט שהגיע לכבד את המעמד בנוכחותו היה יו"ר הכנסת אמיר אוחנה. נדמה שגם אצלו לא היה מדובר בצורך דחוף לתמוך בראש הממשלה, אלא להתחיל ולהרוויח כמה שיותר מצביעים מהבייס, לטובת היום שאחרי, בו תיזקף לזכותו העובדה שעמד איתן לצד המנהיג האהוב בשעתו הקשה.
לא הטנק ינצח
מהדורות החדשות לא החמיצו את הניואנס הזה, אבל ספק אם ייחסו לו משקל רב, אולי בצדק. הוא הדין בנוגע למשמעות חיסול צבא אסד על ידי צה"ל. לפני יומיים חגג (במסגרת משדרי אחר הצהריים, לא בתכנית של דואק וחדד) עמית סגל את המגמה הזאת באולפן, באומרו שמה שצה"ל עושה עתה בסוריה הוא לוודא שהמלחמה הבאה עם ישראל תתנהל עם קלצ'ניקובים (רוצה לומר – ולא עם מטוסים, טילים ושריון).
מצד אחד, מילים כדורבנות. מצד שני, בואו לא נשכח לרגע שאת האסון הגדול ביותר שאירע ליהודים בשמונים השנים האחרונות, המיטו על ראשינו רוצחים שהיו חמושים בקלצ'ניקובים ומטולי RPG, אחרי שמוטטו את ההתראה הישראלית בעזרת פצצות תוצרת בית שנישאו על גבי רחפנים מעלי-אקספרס (מי שרוצה רפרנס עולמי, יכול להיזכר שאת הפיגוע הגדול בתולדות האנושות ביצעו מחבלים חמושים בסכינים – ועוד נגד האומה האמריקנית, בעלת הצבא החזק ביותר בתולדות העמים!). לכן עם כל הכבוד – ויש המון – למה שעושה עתה צה"ל בסוריה, זה לא אומר שאפשר כבר לתור אחר תאנה או גפן כדי לשבת בצילן.
כן, אולי לא הבטחנו יונה, אבל הבטחנו תמונה – וזו הבליחה לרגע טלוויזיוני נדיר אחד, דווקא על רקע אחד הימים העמוסים ביותר בשנה מבחינה חדשותית. היה זה בתום הפסקת הפרסומות, כאשר נפתח האולפן של עמליה דואק ועופר חדד. באופן אישי, כבר כתבתי כאן יותר מפעם אחת, אני אוהב את התכנית שלהם, שקודמת לזו של רפי רשף ועודד בן עמי. יש בה לרוב הגשה והנגשה של החדשות לגובה עיני הצופים, בלי להתנשא ובלי להעמיד את המגישים לפני מושאי הסיקור שלהם.
אלא שאמש הם הצליחו להבריק ממש. איני יודע למי לייחס את ההבלחה הזאת: לעורכי המשדר, למגישים או למישהו אחר בצוות ההפקה, אבל למרות שטלוויזיה אינה עוסקת לרוב בתמונה אחת, אלא בווידאו, דווקא בתכניתם של דואק את חדד, נתקיים המשפט שלפיו תמונה אחת שווה אלף מילים.
למסך מפוצל הופיעו בצד ימין תמונות מהלווייתו של רב-סרן יבגני זינרשיין ז"ל בזיכרון יעקב, אליה לא הגיע אף חבר קואליציה – מבכירי השרים ועד לאחרון חברי הכנסת ה"נורווגיים". נחדד כפי שעשה חדד: אף לא צדיק אחד בסדום הקואליציונית המונה 68 חברי כנסת. במקביל ריצדה על המסך התמונה מבית המשפט המחוזי בתל אביב, בו יושבים ליד הנאשם שרים וחברי כנסת.
זו הייתה תמונה מחרידה שאי אפשר היה להסיר ממנה את העין, תמונה שהוכיחה היכן נמצא לא רק הראש של ממשלת ישראל, אלא גם ליבה. ליבה שגס בחללים, גס בחטופים, גס במפונים – וכל מאווייה הם רק לחטוף ולחמוס עוד, בטרם תתרוקן הקופה כליל.
קטונתי מלהכריע בדיון המתנהל עתה בבית המשפט בשאלה האם נתניהו מושחת באופן פלילי או רק מושחת כחוק, מה שבטוח הוא שהוא משחית.
השרים וחברי הכנסת שביכרו הופעה לצדו בבית המשפט על פני נוכחות בהלוויה, מצולמים לדיראון עולם, אבל ממש כך גם אלה שנעלמו לפתע מהרדאר, שרי ממשלת ישראל הבכירים – הן מהליכוד והן מיתר השותפות לקואליציה, שהצליחו אולי להתאפק מלעשות את הגרוע, אבל לא מצאו את הכוחות לעשות את הטוב.
הנה לכם סיפורה של הממשלה הנוכחית בתמונה אחת, הנה לכם משל (או אולי מש"ל) לגבי השחיתות, הסיאוב והניתוק שפשה בהנהגה הישראלית, הנה לכם בחלק אחד של המסך ישראל היפה שממשיכה להיות מגש הכסף שעליו מתקיימת מדינת היהודים – והנה לכם, בצידו האחר, חומסי הקופות, זוללי הכבוד האבוד, עדת חנפנים מתרפסת, פשפשים שעלו למעלה – בחרו אתם את ההגדרה המתאימה למי שבחרו להופיע שופעי חיוכים לצידו של מי שהם חייבים לו את קיומם הפוליטי, במקום לחבק את ההורים השכולים, האלמה והיתומים של רב סרן יבגני זינרשיין – יהי זכרו ברוך.
