בדיון לא השתתף ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא הרי בניגוד עניינים בכל הקשור למערכת המשפט. וזו אחת הבדיחות הטרגיות של העידן הנוכחי. הממשלה בניצוחו מחריבה את הדמוקרטיה, ממוטטת את מערכת המשפט מרעילה את השיח הציבורי, בין היתר בהצגת השופטים כמיעוט דיקטטורי קיצוני, וידיו לא במעל. הוא לא בעסקי החורבן כי הוא בניגוד עניינים. אין איש במדינה, כולל היועצת המשפטית לממשלה עצמה, כולל שופטי בג"ץ שדנים בבג"צים של מינוי נשיא וביזיון ההפרה – שמאמין בניקיון פניו. אבל כולם מורתעים או כבולים או חסרי אונים מלפוצץ את הבלון השקרי הזה. אולי מהחשש המוצדק של גלי ההדף של הפיצוץ הזה. התוצאה היא ההפיכה המשטרית דוהרת במרץ בואכה להתנגשות הבלתי נמנעת ב־16 בינואר.
2. הצעת החוק לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים תיתן ללוין ונתניהו את הסמכות הבלעדית למנות שופטים. הרכבה לפי ההצעה הוא כזה: נשיא בית המשפט העליון ושני שופטים בפנסיה, לא בהכרח מהעליון, שימנה שר המשפטים בהסכמת נשיא בית המשפט העליון; לצידם, שר המשפטים ושני שרים אחרים שתקבע הממשלה; ועוד שלושה חברי הכנסת שהם יו"ר ועדת החוקה, ושני חברים, אחד מהקואליציה ואחד מהאופוזיציה. למתקשים בספירה: רוב של חמישה כבר מובטח לממשלה – שלושה שרים ושני חברי כנסת. שני השופטים בדימוס ימונו בהסכמת נשיא העליון ולכן ייבחרו לפי האיזון – אחד בידי השר והשני בידי הנשיא. התוצאה הסופית – 6 מול 3 לטובת לוין. בדיוק תמונות ראי למצב היום שהוא 6 מול 3 נגד לוין, תוצאה שנקבעה בשתי בחירות דמוקרטיות – ללשכת עורכי הדין שבהן הובס מועמדו של לוין עו"ד אפי נוה, ובבחירת הכנסת שבחרה לוועדה את קארין אלהרר ויצחק קרויזר.
אם הצעת החוק הזו תעבור, זה הסוף של הדמוקרטיה. בית המשפט העליון ישנה במהירות את צביונו, עצמאותו תאבד, ונקבל את המודל הטראמפיסטי של השתלטות המנהיג על כל שלושת רשויות השלטון. ומשם הדרך קצרה – עילת הסבירות תבוטל בפועל לאחר שניצלה בעור שינייה ברוב מינימלי בעליון נוכחי. ואז ייפרץ הסכר: למינויים מושחתים, למינוי נאמנים וצייתנים, להדחות שומרי סף שטרם נרדמו על משמרתם. ובעיקר, להכשרת חוקים גזעניים, חוקים מדכאי חופש ביטוי בתקשורת ובאקדמיה, חוקי חסינות מופלגים למושחתי הכנסת וחוקי הגבלת בחירות לערבים. חלק גדול מהחוקים הללו מורצים כבר עכשיו, והסיכוי לבלימתם טמון בבג"ץ וביועצת המשפטית לממשלה – השניים שראשי הקואליציה התכנסו אתמול לדון בהסרתם. הפלת שני הסכרים האחרונים שאמורים לבלום מהביוב החקיקתי העכור הזה לשטוף ולהטביע את הדמוקרטיה הישראלית.
3. ועכשיו ללוין. סיבוב פוליטי היסטורי קצר ונחזור למעלליו היום. המועד שמכונה ״היום שאחרי״ מוצמד לזמן שאחרי המלחמה. אבל אצל הפוליטיקאים שמצטיינים במבט ארוך טווח, בעיקר לגבי הקריירה שלהם בלבד, יש גם את ״היום שאחרי״ ביבי נתניהו. אם תשאלו את נתניהו ומשפחתו היום הזה שקול לביאת המשיח – כולם מצפים לו אבל לעולם לא יגיע. ועדיין ענייני גיל, בריאות ואולי גם משפטו הפלילי עלולים להחיש אותו. ואז, מי יירש את נתניהו בראשות הליכוד? פעם דיברו על יוסי כהן. כעת נדמה שזה לא יקרה. ואם מדברים על השתלטות חיצונית לא ניתן לשלול את האפשרות שזה יהיה איתמר בן גביר. זאת, בהינתן ההקצנה הפשיסטית־הלכתית שאוחזת במפלגה שהיתה פעם לאומית־ממלכתית־ליברלית.
אבל, אם נמנה את המועמדים שכרגע חזקים בליכוד, המאבק צפוי להתחולל בין ישראל כ"ץ ליריב לוין. שניהם חזקים מאוד בשטח הליכודי ובבייס. אצל לוין החוזקה הזו נקנית באמצעות מחויבותו להחרבת מערכת המשפט. זה הדגל שתמיד הניף, זה הדגל שהשטח מתאחד מאחוריו. האם לוין רוכב על סנטימנט אותנטי של ציבור שנאנק תחת קלגסי המשפט, או שהוא וחבריו העצימו וליבו את הסנטימנט הזה? נדמה לי שהתשובה השנייה היא הנכונה ואין כמו ההיסטוריה של לוין כדי להסבירה.
4. כאשר פצח לוין הצעיר בקריירה הפוליטית־עסקנית שלו בלשכת עורכי הדין, לא היו לו נכסים להתהדר ולהתבלט. הוא לא עורך דין ידוע או מוצלח במיוחד, הוא נטול רקע אקדמי או אינטלקטואלי, ואין מאחוריו רקע צבאי או ביטחוני מרשים מהסוג שסולל קיצורי דרך בפוליטיקה ובשירות הציבורי. בהעדר כל אלה, מצא לוין את הדרך לבדל את עצמו ולהסיט לעברו את תשומת הלב: רטוריקת שטנה ארסית נגד מערכת המשפט ובית המשפט העליון בכלל. האסטרטגיה הזו משרתת אותו נאמנה מאז ועד היום. זהו ה׳קליים טו פיים׳ שלו שמהדהד בעוצמה דרך הפילטרים האישיותיים שלו: שבירת כלים, התקרבנות מדוגמת היטב, הגברת ווליום האיומים והיבבות במיוחד אל מול תמרורי עצור שמונפים מולו. גם כשמדובר ביישום החוק, בהחלטות בג"ץ, בטובת הציבור הרחב, הלא פוליטי, שנזקק לשירותי מערכת המשפט. הציבור שלא בדיוק מבין למה השופט יצחק עמית לא ראוי לכהן כנשיא ויוסף אלרון כן.
לא בכדי מנע נתניהו מלוין את תיק המשפטים בשנים הארוכות שבהן כיהן כראש ממשלה. הוא ידע בדיוק את סגולות ההרס שלו, את כוחו להתניע את ה־D9 המפורסם ולעלות על בית המשפט. כן, היו ימים שנתניהו היה בצד הנכון של שלטון החוק, ואז מינה שרים כמו לבני וכחלון שנשבעו להגן על מערכת המשפט ואפילו את ניסנקורן שהגיע בחבילת השותפות עם גנץ קיבל כשר משפטים למורת רוחו של הבייס. לוין, בכל מקרה, קיבל צו הרחקה מצלאח־א־דין. לזכותו ייאמר שלא הסתתר ולא הסתיר. שלא רצה בתיק המשפטים בלי שיקבל תמיכה קואליציונית מלאה, כולל מראש הממשלה, להחרבת מערכת המשפט. כלומר לביצוע הרפורמות המשפטיות. כלומר להפיכה המשטרית.
רק כאשר הקים נתניהו, לפני שנתיים, את הממשלה ה־37 הוא נתן ללוין גם את תפקיד שר המשפטים וגם את הרישיון לביצוע ההפיכה המשטרית. כדי להקל עליו, הוא הפקיד אותו על רקימת ההסכמים הקואליציוניים על מנת שירתום את השותפים – הכהניסטים, החרד"לים והחרדים – לעגלת ההפיכה. וממש לא במקרה נתן לוין לשותפים האלה את תפקידי המפתח במערכות המשפט והאכיפה. בן גביר קיבל את המשטרה; שמחה רוטמן את ועדת חוקה; ואת השרה אורית סטרוק וח"כ יצחק קרויזר מהציונות הדתית והעוצמה היהודית, נטל לצדו לוועדה לבחירת שופטים. כנראה שאפילו בליכוד המוחלש לא מצא שותפים למזימותיו שעליהם יכול היה לסמוך.
5. ובחזרה לימינו. לוין קיבל דדליין למינוי נשיא של קבע לעליון. הוא קיבל אותו בשתי פעימות. הצו הראשון היה לכנס את הוועדה וביום חמישי האחרון צו למינוי נשיא. שופטים בדימוס של העליון אמרו שמלכתחילה צריך היה לתת את הצו למינוי הנשיא ולא לאפשר את הפיליבסטר, את כל תרגילי הדחייה ששלף לוין – לבחור את סולברג כמשנה לפני בחירת הנשיא כדי שסולברג יהפוך למ"מ; הזמנת מומחים חיצוניים כדי לקיים בוועדה דיון מעמיק בשיטת הסניוריטי; לדון בצילומי טלוויזיה בוועדה כדי לקדם את השקיפות שלפתע הפכה חביבה עליו; הטריק שנועד לפסול את הצבעתם של שלושת השופטים בוועדה – עמית, סולברג וברק־ארז – כנגועה בניגוד עניינים; הזמנת הסתייגויות, תלונות ועתירות כדי לעכב את בחירת הנשיא.
הדמיון והעמל שמושקעים בתרגילים האלה הם מהותו של לוין כפי שפורטה לעיל: מעולם לא היה מדינאי בעל שיעור קומה, אלא עסקן שמכיר כל טריק נכלולי שבספר. והוא תמיד פתוח לדילים. לכאורה. הוא מוכן למנות את עמית בתמורה למינוי שני מועמדיו הד"ר בקשי ורפי ביטון. לנציגי הלשכה הציע בעבר להקפיא את החקיקות בתמורה למינוי אלרון. אבל מאחורי הצעותיו, שלרוב אינן קבילות, הוא מציב סחטנות דורסנית. אם לא תקבלו – אכה בכם בחקיקה ותקציבים. משא ומתן מאפיוזי. תפארתו תמיד היתה בבריונות פוליטית, שטנה מוסדית ופרסונלית (במיוחד כלפי עמית וברק) ובריאת קומבינות נטולות תום לב שנועדו לשרת איזו אינטרס פוליטי מזימתי, לרוב ללא קשר עם טובת הציבור. ועכשיו תוך ניתוק – גם מלשון החוק וגם מפסיקת בג"ץ.
6. ועכשיו, מסלול ההתנגשות נתחם למועד קשיח, 16 בינואר. האם ימנה לוין נשיא קבוע לעליון או יפר את פסק הדין של בג"ץ. האם יעביר את החוק לשינוי הרכב הוועדה או שמדובר באיום סרק שנועד להוציא לכולם את הנשמה והיתכנותו הפוליטית נמוכה. המקרה הראשון של הסירוב הוא "משבר חוקתי". המקרה השני של החקיקה הוא קץ הדמוקרטיה, בגלל הכפפת מינוי השופטים לשר המשפטים ומחיקת עצמאות הרשות השופטת. מהלך כזה, חשוב להזכיר, עלול לפגוע בישראל בזירה הבינלאומית, תהיה זו הוכחה סופית לשני בתי הדין בהאג שאין יותר בישראל מערכת משפט שניתן לסמוך עליה. נגד נתניהו יש צו מעצר בינלאומי והיוזמות של לוין יקשו מאוד על המאבק בצווים האלה, והן יקשו במאבק שעדיין נמשך בתביעת הג'נוסייד של דרום אפריקה בבית הדין הבינלאומי לצדק.
אבל ללוין אכפת רק מההפיכה המשטרית. אכפת לו להכניע את בג"ץ ולא להצטייר כרופס שמקיים החלטות של בית משפט. בדרך ליעד הוא מסמן עוד מטרות בדמות פגיעות תקציביות. פגיעה בלשכת עורכי הדין באמצעות הגבלת השימוש בדמי חבר, פגיעה שהיתה נחסכת אילו עו"ד נוה היה מנצח את עו"ד בכר בבחירות לראשות הלשכה. וגם פגיעה בתקציבים ותקנים ברשות השופטת. אילו אלרון היה נשיא גם הפגיעה הזו היתה נחסכת. שתי הדוגמאות האלה וההיפותזות בצידן מלמדות על חוסר תום הלב והשיקולים הזרים שמניעים את לוין: בשביל מה לנו בתי משפט ולשכת עורכי דין אם איננו שולטים בהם. הספק שמא החלשת החברה כתוצאה מההפיכה דירבנה את אויבינו לפלוש ולטבוח בנו כלל לא מנקר בו. מדינת ישראל נלחמת על קיומה בשבע חזיתות. הדמוקרטיה הישראלית נלחמת על קיומה בלא פחות. יריב לוין הוא אחת המרכזיות שבהן.