אן אפלבאום היא לא רק כותבת מעולה; בכל הנוגע לעליית הימין הפופוליסטי אנטי-ליברלי באירופה, היא אינסיידרית, עדה ממקור ראשון. כיהודייה אמריקאית שעברה לפולין ונישאה לפוליטיקאי מקומי בכיר, השינוי הפוליטי באירופה הוא לא תאוריה אלא ביוגרפיה. בחיבור בין הפוליטי לאינטימי, אפלבאום מצליחה לתפוס ממד קריטי בשינוי שעובר המרחב הפוליטי בעשורים האחרונים: הרגש. הקיטוב הוא לא רק דיונים על הפרדת רשויות ודמוקרטיה; הקיטוב הוא גם סופן של חברויות, משברי אמון, תחושת ניכור, איבה ופחד.
הכישרון והעדות של אפלבאום מתלכדים בצורה מצוינת בפתיחה המטלטלת של מאמרה "הלאומנים החדשים", הפותח את ספרה החדש, כשהיא מתארת את מסיבת המילניום שערכה בעיירה קטנה בפולין. "האורחים היו מגוונים למדי… אבל רובם היו פולנים, חברים שלנו ועמיתים של בעלי, שהיה אז סגן שר החוץ בממשלה הפולנית", היא כותבת, ומתארת את הכיבוד, האלכוהול, המוזיקה והאופטימיות שאפפה את האירוע. "באותו רגע, כשפולין הייתה על סף הצטרפות למערב, כולנו הרגשנו שאנחנו חברים באותה קבוצה. הסכמו על חשיבות הדמוקרטיה, על הדרך לשגשוג, ועל אופן ההתנהלות של הדברים.
"הרגע ההוא חלף מן העולם", היא ממשיכה. "כיום, כמעט שני עשורים לאחר מכן, אני אחצה את הכביש אל הצד האחר של הרחוב כדי לא להיתקל בכמה מהאנשים שהיו במסיבה שלי. הם, מצדם, לא רק שיסרבו להיכנס לביתי, אלא גם יתביישו להודות שכף רגלם דרכה בו".
התיאור של אפלבאום נע בטבעיות בין אנקדוטות אישיות והיסטוריות, תיאורי מאורעות והרהורים כללים, ומתמצת באופן פשוט אך לא פשטני של השינוי שעברה הפוליטיקה במזרח אירופה בפרט, ובמערב בכלל. ברם, ברגע שאפלבאום עוזבת את התיאור ומנסה להסביר, צצות בעיות. אז מתגלה מוגבלות נקודת המבט שלה, ואולי של החשיבה הליברלית בכלל, אל מול השינוי העמוק שמתחולל בעולם.
שקרים בינוניים ומשתפי פעולה
אן אפלבאום עברה לפולין ב-1988, וכיסתה עבור ה'אקונומיסט' וכלי תקשורת אחרים את נפילת ברית המועצות לשעבר. בין היתר, כתב ספר מקיף על הגולאגים הסובייטים, שיצא לאור גם בעברית. היא מזדהה כימנית – ליברלית. בעלה רדוסלב שיקורסקי מכהן היום בפעם השנייה כשר החוץ בממשלת הימין-מרכז הליברלית, אך בתקופה שכתבה את המאמרים הוא היה אופוזיציה למפלגת 'חוק וצדק' בפולין.
האומנים החדשים מאת אן אפלבאום. (צילום באדיבות הוצאת קרן ברל כצנלסון)
לשיטתה, מפלגות הימין הפופוליסטי אנטי-ליברלי בפולין ובהונגריה עומדות בשורה אחת עם המערכת החד מפלגתית של רוסיה הקומוניסטית ושל גרמניה הנאצית. "המפלגות האלה סובלות את קיומם של מתנגדים פוליטיים, אך משתמשות בכל אמצעי אפשרי, חוקי ולא חוקי, כדי לצמצם את יכולת התפקוד של יריביהן ולהגביל את התחרות בפוליטיקה ובכלכלה. הן אינן אוהבות השקעות זרות ומתנגדות להפרטה, אלא אם כן היא מעוצבת באופן שמיטיב עם תומכיהן. הן ממוטטות את המריטוקרטיה. הן מזלזלות, כמו דונלד טראמפ, בערכים של נייטרליות ושל מקצועיות בקרב עיתונאים ומשרתי ציבור".
הספר, שיצא לאור בהוצאת קרן ברל כצנלסון, מורכב משני מאמרים – "הלאומנים החדשים" שמתרכז בעליית מפלגת 'חוק וצדק' בפולין, ו"אנשים הגונים" שנכתב לקראת סיום כהונתו הראשונה של טראמפ כנשיא ארה"ב. אבל התיאורים האקטואליים משמשים לבחינת שאלה אנושית עמוקה וקיומית יותר: מה גורם לבני אדם לפעול נגד הדמוקרטיה הליברלית?
לשם כך פונה אפלבאום לדוגמאות אקטואליות והיסטוריות, תיאור מהלכים פוליטיים לצד חוויות אישיות וראיונות שערכה. כך היא מספרת לדוגמה על האחים קורסקי, אחד מנהל רשת הטלוויזיה הלאומית השמרנית, והשני עורך העיתון הליברלי המשפיע ביותר, על משפט דרייפוס, על שיחה עם אחת הנשים שהיו במסיבה שלה והפכה לתומכת הימין האנטי ליברלי בפולין, על חוקרת של ההתנגדות במזרח גרמניה ועוד.
אן אפלבאום (צילום: AP Photo/Martin Meissner, Pool)
מושג שימושי בו מתארת אפלבאום את המציאות העכשווית הוא 'השקר הבינוני'. מושג זה מתכתב עם 'השקר הגדול', שיטת תעמולה בה השתמשו התנועות הטוטליטריות: הצגת תמונת מציאות שקרית לחלוטין כאמת בלתי מעורערת, חזרה עליה באופנים רבים ובביטחון מוחלט. עוצמת השקר והדבקות בו מערערת את ההתנגדות לו. לפי אפבלאום, הימין תובע היום אמונה ב'שקר בינוני' – תאוריות קונספירציה וחצאי אמיתות, גם מבלי לקבל תמונת עולם חלופית מלאה. לא חיים בתוך מנגנון שקרי טוטלי כמו בגרמניה הנאצית, אלא מעיין שקרים שמלווים את היומיום, ולא דורשים מהמאמין בהם התמסרות מוחלטת.
בהונגריה השקר הבינוני, לפי אפלבאום, הוא האמונה בהשפעתו של המיליארדר היהודי ג'ורג' סורוס. בפולין נפילת מטוסו של הנשיא לשעבר לך קצ'ינסקי, הפך למוקד לקונספירציות, תהליך אותו מתאר הספר בפירוט. השקרים הבינוניים לא צריכים לזכות לאמון מלא, רק לסדוק את האמון בין הציבור לבין מוסדות השלטון, ולצייר קו בין שתי אפשרויות: מי שבוחר במציאות שמתווכים המוסדות הקיימים, ומי שבוחר במציאות של אלה הקוראים עליהם תיגר. בארה"ב של טראמפ, הייתה זה הטענה שבחירות 2020 זויפו (המאמר נכתב לפני האירוע). בעבורו, התכחשות לתוצאות הבחירות שימשה כמעין מבחן נאמנות. מי שמאמין שהבחירות נגנבו למרות אינספור עדויות וראיות שסותרות את זה, ועל אף הסבירות הנמוכה שמבצע כזה רחב בכלל אפשרי, חצה רוביקון. זו אולי גם הסיבה שלמרות הטענות שהדבר הזיק לו פוליטית, הוא הדגיש טענה זו גם בקמפיין האחרון.
במרכז המאמר השני, שקרוי באנגלית 'משתפי פעולה' (ותורגם בעברית ל'אנשים הגונים' למרות שהתרגום המילולי עובד לא רע), ניסיון לעשות מעין תרגום מודרני של הספר המבריק 'הרוח השבויה', בו מתאר המשורר הפולני הגולה צ'סלב מילוש את הסיבות בגללן אינטלקטואלים ואנשי רוח שיתפו פעולה עם המשטר העריץ במולדתו, שסופחה לברית המועצות.
דונלד טראמפ בנאום ניצחון אחרי בחירות 2024 לנשיאות ארה"ב בפאלם ביץ', קליפורניה (AP Photo/Evan Vucci)
אפלבאום, כמו מילוש, מנסה לסווג את הטיפוסים השונים של משתפי פעולה, אבל התיאור הזה נתקל בבעיה מהותית: ארצות הברית של 2020 היא לא פולין של שנות החמישים. ההתנגדות לטראמפ היא לא מעשה חתרני. במקרה רבים היא דווקא משתלמת כלכלית וחברתית. גם התיאור של כוחו הטוטאלי של טראמפ רחוק מהמציאות, לכל הפחות בכהונתו הראשונה. השעתוק הישיר של המערך הנפשי, יחסי הכוחות ומערכת ההצדקות מהחברה הטוטליטרית לזמן הווה, מרחיק את ההבנה של המציאות ולא מקרב אותה.
גרעין של אמת
בנקודה זו מתגלה חולשה בעייתית ועמוקה יותר בכתיבתה של אפלבאום. בתור כותבת שמחזיקה בתפיסת עולם ימנית-ליברלית-שמרנית, ניכר שהיא רואה בדגם הדמוקרטיה הנאו-ליברלית מופת: שוק חופשי, מריטוקרטיה, ליברליזם וגלובליזציה. הדחייה של הדגם הזה יכולה להיות אך ורק תוצאה של חולשה, חיפוש טובת הנאה אישית או סתם טיפשות.
מבחינתה, החלוקה ל'רעים' ו'טובים' היא ברורה ולא נדרשת להסברים. השאלה המכוננת של המאמרים היא לא מה גרם להיחלשות הליברליזם המערבי, ואיך ראוי לשנות אותו, אלא איך צריך להגן עליו. בפסקה אחת בלבד היא מתייחסת בקצרה לכך ששווקים חופשים ודמוקרטיה עלולים לאכזב כשהם "נתונים לרגולציה גרועה או לתנאי פתיחה שונים מדי". אז היא מוסיפה: "במוקדם או במאוחר, המפסידים בתחרות יערערו על ערכה של התחרות עצמה". הבעיות בליברליזם, אם ישנן, שוליות.
את הספר חותם מאמר של פרופסור נעם גדרון, חוקר ישראלי של הפופוליזם שמספק ניתוח מרתק לתפקיד של המרכז הפוליטי בעליית הימין הפופוליסטי. הוא מספק גם הקשר ישראלי לדיון, וקובע שמפלגת הליכוד הפכה למעשה למפלגת ימין פופוליסטי. הוא רומז כי אפשרות לשינוי היא בניצול הפער שקיים לכאורה בין עמדת המפלגות למצביעים שלהם, שנוטים לעמדות מתונות יותר. בסופו של דבר גם הוא קורא בעיקר לעמוד על המשמר.
נקודת מבט זו מתחברת לגישה של רבים מהמתנגדים לפופוליזם מימין, וגם מכתיבה את אופי המאבק בו: קרב על כל משלט. מלחמה שמרנית באופייה על המוסדות הקיימים. אפשר להבין את הגישה הזו, אבל צריך להכיר במגבלות שלה. הביקורת של הימין הפופוליסטי על הסדר הליברלי הקיים היא לא קריאה לרפורמה, היא קריאה להרס. זו תנועה מסוכנת, שעלולה לדרדר את העולם המערבי לתוהו. אבל לקול שעולה ממנו, ראוי לכל הפחות להקשיב. המוסדות הקיימים לא קדושים, והערכים הליברליים הם לא התגשמות האמת. בין השקרים הבינוניים, מסתתר גם גרעין של אמת.
