גם לפני מאה שנה הצנזורה הספרותית בישראל עבדה שעות נוספות
סיפור של שאול טשרניחובסקי נדחה בשל תיאורי גוף נשיים, י"ח ברנר צונזר לאחר שעורר את זעמם של הדתיים, ואפילו מחזה של עמוס קינן נפסל בטענה ל"פגיעה בערכי מוסר חברתיים" – מסמכים ומכתבים שמצויים במכון גנזים חושפים את האופן שבו השפיעה הצנזורה על היצירה הישראלית לאורך עשרות שניםרומן ארוך ונפתל יש לסופרי ישראל עם הצנזורה, כך מתגלה בצלילה לעמקי הארכיון של מכון גנזים. בתחילה החיים היו פשוטים יותר, כפי שגילה יוסף חיים ברנר בהיותו בלונדון. בשנת 1907 כותב אליו ידידו שמעון ביחובסקי, מי שהפיץ את חוברות "המעורר" ברוסיה, "יוסף חיים יקירי", נאמר במכתב, "ביום השבת דיברתי עם בן אביגדור. סיפרתי לו אודות התלאות המוצאות אותנו עם הצנזורה… בנוגע לחבילות גדולות, הנה אם נותנים לצנזורה 5 רובל, עולה הכל על צד היותר טוב".השנה 1917. אמנם עם הרוסים עוד היה אפשר להסתדר בעזרת בקשיש קטן, אבל עם הצנזורה היהודית שלנו, החיים קשים יותר. כך גילה ברנר עצמו כאשר עלה ארצה, ונקלע לסערה שזכתה לכינוי "מאורע ברנר". לאחר שפרסם בסוף 1910 בעיתון "הפועל הצעיר" מאמר נוקב, שפגע קשות ברגשותיהם של הדתיים והמסורתיים גם יחד, והוועד האודסאי הפסיק את תמיכתו הכספית בעיתון, סופרי ארץ ישראל ופועליה התגייסו לעזרה ואספו כספים להמשך קיומו של העיתון.אפילו שאול טשרניחובסקי גילה שהוא לא יכול לכתוב על מה שבא לו. בסיפור "בערבה" תיאר מעשה שכזה: נער יהודי שהוזמן לחתונה כפרית, נתן עיניו וידיו בנערה תמה. התלהטו היצרים – ועוד רגע והשניים עשו מעשה בפינת סתר. לפתע שמע הנער את קול נגינת הכלי-זמר, והניגון הנוגה עורר את מצפונו. הוא נרתע והפסיק, לבל יחלל את תומתה של הנערה. שלח טשרניחובסקי את הסיפור למאסף ספרותי ב-1934. העורך, אהרן אברהם קבק, החזיר לו את הסיפור. הסיבה: יש נימוק חשוב יותר משמירה על כבוד הנערה – שמירה על כבוד המאסף הספרותי. וכך כתב קבק במכתב שנמצא בגנזים: "ולפי דעתי צריך המדור של הספרות היפה להיות בעל טון גבוה במקצת. אתה מבין, שבין הרב סגל, הרב קליין, הרב אסף ועוד יהודים כשרים וחסידים, כולם פרופסורים חשובים וכבדים, אי אפשר להכניס [בסיפור עם] יהודיות עם 'אחוריים שמנים' ושיקצות שממעכים את שדיהן, ובכלל כל כך הרבה בשר, שדיים ושוקיים, איטליז ממש!"עם קום המדינה קמה גם הצנזורה, ועליה כבר קשה היה להערים. כתב מ. ז. ולפובסקי שיר ושלח אותו לשבועון "דורות". רשמי מלחמת העצמאות היו עדיין טריים מדי, ונראה שהמשורר הנלהב עלה על מוקש. ב-6 באפריל 1950 הגיעה אליו מכתב מיצחק למדן: "שירך זה נתקל בקשיי הצנזורה בגלל כמה ביטויים ותיאורים המעוררים חשד כי הם מכוונים כלפי צבא ישראל ומעשי זוועה שלו, כגון 'רשעת אדם הפיקה כל מרצה', או 'כאן נדמתה חית-אדם, פלטה חמת-ארסה' וכו'. אם באמת יש במקומות אלה כדי יסוד לחשדות אלה – הרי אין הדבר פשוט גם מבחינה ביקורת פנימית. התוכל איפוא על ידי שינויים קלים להבהיר את הדברים. אם אין השיר ניתן לשינויים אלה (ויודע אני יפה כי בשירה לא קל הדבר לעשותו) – אבקש ממך לשלוח לי שיר אחר משיריך וכמובן שאשתדל ככל אשר אוכל לפרסמו בהקדם ככל האפשר".סופרים ומחזאים שהציגו בעיות אתיות ומוסריות שהתעוררו במלחמת העצמאות, גילו שיש דעת קהל רגישה ועצבנית ויש צנזורה. המחזה "הם יגיעו מחר" (הנקרא גם "המוקש השביעי") של נתן שחם דן בדילמות מוסריות שהתעוררו במשלט בודד על ראש גבעה, מוקף בשדה מוקשים, שאלת טוהר הנשק והיחס לשני שבויים ערבים. החייל המוסרי מתנגד להצעה להצעיד את השבויים דרך שדה המוקשים ולהשתמש בהם כ"גלאי מוקשים" אנושי. הרוחות סערו. הצנזורה דרשה להוריד את קטע המוקשים המציג את צה"ל כצבא לא מוסרי.
לימים נזכר נתן שחם בפרשה, ובמכתב מ-10 בדצמבר 1979, השמור בגנזים, פירט: "כזכור לי הצנזורה ביקשה להוציא קטע אחד שבו מציעים לתת לשבוי ערבי 'חופש' כדי שישוטט לו בשדה ממוקש. היה ויכוח עם הצנזורה ובסופו של דבר, כמדומני, לא הוצאה התמונה אלא רק 'רוכך' הנוסח שבו נאמרו הדברים… צנזורה אף פעם אינה בעל ברית של הסופר, רגשותיו נאמנים עליו יותר. אם ביקשתי להגן על עצמנו מפני התקשחות, יכול להיות שהייתי צריך לחדד זאת יותר. אלא, שאז היינו בטוחים שאנחנו, מטבענו, כה אנושיים שמספיק לנו רמז".
ב-1972 התפוצצה פרשה נוספת סביב פסילת מחזה על ידי המועצה לביקורת סרטים ומחזות. הפעם הייתה זו ההצגה "חברים מספרים על ישו" של עמוס קינן, שבארכיונו בגנזים נמצאים מכתבים רבים הקשורים לסערה ההיא. המבקרים הגדירו את היצירה כמחזה חתרני ואנרכיסטי, המציג את ישו הצלוב בהקשר לאירועים אקטואליים של אותם ימים. במרכז המחזה נמצאת דמותו של הצלוב שמופיעה בגלגולים ובמצבים שונים; פעם הוא ילד שביתו נהרס על ידי הצבא, פעם הוא נער שחרד מהידרדרות המצב הביטחוני ופעם חייל ותיק שלחם בכל מלחמות ישראל. מעל לכל מצבי השכול והאובדן מרחף הומור שחור, מצמרר ואקטואלי של אחד הכותבים הבולטים בשפה העברית.
ההצגה עוררה סערה בציבור, וגם אצל חוגים נוצריים בישראל וביהודה והשומרון. לאחר מספר הצגות פסלה המועצה לביקורת סרטים ומחזות את המחזה ואסרה על העלאתו. בנימוקיה נכתב כי המחזה פוגע בערכי מוסר חברתיים, יש בו ניבולי פה קשים והוא פוגע בצורה חמורה ברגשות דת בכלל וברגשותיהם של מאמינים נוצרים בפרט. עמוס קינן פנה לבית המשפט העליון למתן צו על תנאי נגד המועצה. הפנייה נדחתה.
בארכיון גנזים נמצא מכתב ששיגר קינן ליגאל אלון, שר החינוך דאז, ב-7 בינואר 1972, במאמץ להסיר את רוע הגזירה: "כבוד השר, נדהמתי לקרוא בעיתונות על מברק ראשי העדות הנוצריות מבית לחם, שבו הם מוחים על תמיכת משרד החינוך בהצגה של 'חברים מספרים על ישו'. נדהמתי לעיתוי – ערב ישיבת הממשלה לדיון בהצעתך לביטול הצנזורה על מחזות. היכן היו ראשי העדות, כאשר המחזה הוצג? אני בספק רב, אם מישהו מהם קרא את המחזה, או ראה את ההצגה, אף מוכן להישבע שלא. כמי שנולד כאן, ולא אתמול, לא אתפלא אם מברק המחאה הינו יזום ומזומן לצורך הדיון בממשלה. נראה לי, כי הדבר כה חמור, עד שהוא מחייב חקירה ממשלתית. מי שמסית בדת לשם השגת מטרות פוליטיות פנימיות, פוגע במדינה ומשחיר את פניה. ואגב, כבוד השר, לא ידעתי שבית לחם שוכנת במדינת ישראל. בכבוד, עמוס קינן".
יותר מ-50 שנה אחרי שברנר נכווה ב"מאורע ברנר" שהוזכר לעיל, גילה אחיו הצעיר, הד"ר בנימין ברנר, הסופר ואיש החינוך, שלא תש כוחה של הצנזורה. אל ביתו בשדה בוקר, הגיע מכתב משמח. אליה וקוץ בה – ד. רבהון, מזכיר הוועדה לבדיקת ספרי לימוד במשרד החינוך, בישר לו ב-20 בנובמבר 1969 כי הספרים שחיבר "עבודה עצמית בחשבון לכיתוב א-ד" אושרו על ידי מנהל אגף החינוך הדתי לשימוש בבתי ספר ממלכתיים דתיים. אלא מה? נתכרכמו פניהם של אנשי החינוך הדתי כאשר ראו כי "בחוברות שונות ישנם ציורים של מורים ותלמידים כשהם עומדים או יושבים גלויי ראש. "הנך מתבקש לדאוג שבהדפסות הבאות בהקדם האפשרי ישימו לב לציור כיפות בראשם של כל המורים והילדים המצוירים".
