זהו הזמן הזה בשנה שבו רוב האנשים בעולם מקבלים על עצמם החלטות לשנה הקרבה ומשקפים את מה שהייתה עבורם השנה שחלפה. מהזווית האישית, אני חושבת על השנה החולפת בעיקר מנקודת המבט של העובדה שאני בחיים ובשלום, בתקווה שכך יהיה גם בשנה הבאה.
תקופת החגים בקייב בזמן המלחמה מלאה בניגודים חדים ומוזרים. הנה אני בסוף דצמבר – עוד לילה ללא שינה במקלט בעוד סדרה של הפצצות רועמות ששוטפת את העיר. כמה שעות לאחר מכן, אני כבר צועדת בין שורות של ירידי חג בית ספריים ברחבי העיר. לא משנה מה היה קודם, עליך לאסוף את עצמך, להתלבש לחגיגה ולסרק את שיער בתך.
הבת שלי, תלמידת כיתה ב', חושבת רק על גיוס הכספים למורה שלה להיסטוריה שמגן על המדינה. בית הספר החליט לאן יופנה הכסף מהיריד ועכשיו הדבר החשוב הוא לגייס מספיק ממנו. מאפים חגיגיים, ירידים, מכירות פומביות ואנשים בלבוש מהודר ויפה. הילדים שמחים וגאים בעצמם שלמרות הכל הם מצליחים לנהל את כל זה על הצד הטוב ביותר. רעש הפיצוצים אינו מדאיג את הבת כמו הופעתה החשובה בבית הספר ומהשאלה, האם יגיעו מספיק אנשים ליריד?
אני חושבת על כמה הכל כל-כך קרוב: החזית הפגועה והזכוכית המוכתמת של קתדרלת ניקולס הקדוש מהמאה ה-19 שנמצאת ממול המשרדי רובע העסקים שספגו פגיעה ישירה והילדים הישנוניים אך השמחים. למחרת, העיר חוזרת לקצב הרגיל שלה ומייפה את חלונותיה בצורה מרהיבה, כמו איפור על פנים שטופות דמעות. אין שום דבר רומנטי במלחמה שחיה בביתך וישנה במיטתך. לפני כמה שנים, לא ידעתי להגיד שלפעמים לשאת את שגרת היום ולחגוג את החיים — מה שהם לא יהיו — יכול להרגיש ממש כמו תפילת בוקר, מאלו שמבטיחות לנו שהנשמה שלנו חזרה לגוף.
לפעמים, אני יודעת שאינני לבד במשאלותיי לחגים. עם רצון עז למשוך שמיכה מעל ראשי ולהתנתק מהעולם המוזר הזה שבו הרוע נסבל, שבו צורות חדשות של לחץ וכפייה נקראות “משא ומתן לשלום”, שבתורן, יובילו לעוד חטיפות ילדים, שינוי זהות בכפייה, רציחות והרס. אבל משהו עקשני מונע ממני ליפול לשם. אולי זה משום שעירי היפה, המגושמת והמלאה בניגודים, עדיין חוגגת את החיים. למרות עייפות קשה מנשוא ופחד מהלא נודע, למרות המתח העצום בחברה עם חוויות מלחמה מאוד שונות אחת מהשנייה, למרות אינספור הבעיות החמורות במדינה שלא ניתן יותר לדחות אותן ל"אחרי המלחמה".
ה'נובי גוד' שלנו זהו סוג שונה של חגיגה. לפני עשרים שנה, היה בלתי אפשרי לשמוע מזמורי חג מולד ומיצגים של הולדת ישו ברחובות קייב, שמבחינתי, היו חלק בלתי נפרד מילדותי בחבל זקרפטיה, שבמערב אוקראינה. לפני עשר שנים, צעירי קייב חגגו את השנה החדשה בפאר, ואז הלכו לבתיהם של הוריהם לארוחות חג המולד. חנוכה צוין לרוב בתוך הקהילות, מאחורי דלתות סגורות.
עכשיו, בשנת 2024, דצמבר הוא זמן שבו אפשר לשבת בבית קפה עם חבר ולדון איתו מה לשלוח בחבילות לבעלים שלנו, שלא צפויים לחזור הביתה לחגים בגלל ההסלמה בחזית, ולפתע לפגוש מזמורי חג מכל התקופות. בין המזמורים אני שומעת טקסטים שונים: טקסטים ישנים, כמעט טרום-נוצריים, על בריאת העולם וציפור המחפשת מקום בעץ החיים, מזמורים אוקראינים מקוריים שנכתבו והלחנו באקדמיית 'מוהילה' – האוניברסיטה הלאומית של קייב, ויצירות חדשות מהתקופה האחרונה, שיוצאת נגד התוקפנות הרוסית, הכל לצד 'מזמור ערב חג מולד עגום' — שיר מתקופת מלחמת העולם השנייה.
בקרוב אעבור ליד הכיכר המרכזית שלנו, 'מיידן נזאלז'נוסטי', כיכר העצמאות, ואראה משהו שיגלה לי מיתרים לא ידועים בנשמה – ורטפ – מיצג בובות אוקראיני מסורתי שמדמה את הולדת ישו. הוא יעבור שם עם כוכב חד מולד וישיר מזמורים מול דגלי הזיכרון שהוצבו שם לזכרו של כל חייל שנפל, מעבר לרחוב תעמוד חנוכייה שתאיר את הרחוב באור נרות החג. כך, בין זיכרון הנופלים לאור הגדל למען החיים, ישמעו שירים ברחבי המיידן כהבטחות לכל אותם חיים ולכל הימים שעוד יבואו לפנינו.
השנה, בפעם השנייה בחיי, הוזמנתי לארוחת ערב חג המולד. זו לא הייתה החלטה מוזרה עבורי, למרות היותי יהודייה מאמינה. זה הרגיש לי נכון לקחת חלק בחג עם אנשים שיקרים לי, בדיוק כמו שהם ישתפו יחד איתי את אור החנוכה. החגים בתקופת השנה החדשה 2024-2025 בקייב הם זמן שבו אנשים התחילו יותר ויותר לשאול את עצמם שאלות ולהיזכר במי אנחנו ומהן המסורות שלנו. מהקופסאות של הסבתות שלנו, כל אחד שלף את שלו: יש שהביאו פמוטי חג המולד, אחרים חנוכיות; מתכונים ישנים לדייסת 'קוטיה' ולסופגניות. נזכרנו במזמורי חג והשתתפנו בסדנאות קליעה של מוביילים מקש 'דידוכים' – יצירות אומנות אוקראיניות מסורתיות לחג המולד העשויות מאלומות חיטה.
כאשר אנשים מחפשים את עצמם וזהותם, זהו פתח לקונפליקט. הפחד מלהתמוסס באחר מוליד ויכוחים על כל נושא: ממה צריך להכין את הקוטיה, מחיטה או מאורז? האם החנוכייה בכלל צריכה לעמוד במרכז העיר, אולי לצד סמלים אחרים? אני חייבת לומר שכל אלו מדכאים ומתישים. הוויכוחים המפרידים ביננו מנוטרלים על ידי ניסי השנה החדשה האמיתיים. ליתר דיוק, 189 ניסים — השבויים שלנו, שחיכינו להם שלוש שנים, שבו הביתה השבוע. אז כן, קייב חוגגת: בוכה, שרה, מחליפה מתכונים, מתווכחת, אוהבת, מרגישה רוך ורגש, מקווה. כי אור הוא בחירה.
עין אחת מביטה לעבר העבר, והשנייה עם תקווה ופחד לעתיד. כל יום הוא בחירה לקום ולהתקדם אפילו מילימטר אחד לעבר הטוב. בכוח הרצון, בהתרכזות במשימות היום-יום, בשגרה, לא להיכנע לכאוס הפנימי המשתק. לקיים מסורות, כי לא רק שאנחנו משמרים אותן, אלא הן משמרות אותנו. זו בחירה לחפש אור כל יום במעשים של אחרים, במילים, במזמורים, בשירים, בלטקעס, בטשולנט, בקוטיה, בחלומות ובשובבות של הילדים, בטיולים עם הכלב, בחלונות ראווה יפים, ובמעשים הטובים ששופעים במהלך החגים.
אליסה לינדמן היא סופרת, תסריטאית, כותבת ומחנכת בת 37. היא גרה בקייב כבר 23 שנים. מאמינה שהסיפורים שאנו מספרים וכותבים יכולים לשפר את העולם
