רצף השיגורים מעזה לישראל, חיסולו של מפקד מחלקת נוחבה שהיה ממובילי הפשיטה לניר עוז ב־7 באוקטובר והמשיך לפעול נגדנו גם מתוך המרחב ההומניטרי בחאן יונס, ומאות מחבלי חמאס שלחמו, נשבו או חוסלו בגזרת ג'באליה בשבוע החולף – הם התשובה למי שטוען ש"אין לנו עוד מה לחפש ברצועת עזה".
המכה שחמאס חטף מישראל במהלך המלחמה היא קשה וכואבת, אך לא אנושה וגם לא בלתי הפיכה. ארגון הטרור הרצחני עדיין מהווה גורם הכוח המרכזי ברצועת עזה. לרשותו אלפים רבים של לוחמים ופעילים, שגם אם אינם פועלים כעת במסגרות צבאיות מאורגנות, הם משמרים את הפוטנציאל לכך, ממתינים ל"יום שאחרי" ובינתיים מסיבים נזק ואבידות לכוחותינו בפעולות גרילה מקומיות.
גם לאחר ההישגים המרשימים בפעולות צה"ל, ניתן להעריך כי לחמאס נותרו עוד קילומטרים רבים של מנהרות שטרם טופלו, אמצעי לחימה רבים ואולי אף יכולת ייצור מסוימת של פצצות ותחמושת. אנשיו שולטים בכל מקום שבו לא קיימת נוכחות צבאית ישראלית, כך גם בחלק גדול מהסיוע ההומניטרי שנכנס לרצועה.
מפקדת הארגון מצליחה לקיים תיאום, לפחות ברמה הבסיסית, בין כל מרכיביו. האופן שבו הוא מנווט את המשא ומתן בעניין עסקת החטופים מלמד על קיומו של תיאום יעיל גם בדרג ההנהגה, בין הגורמים בחו"ל לאלה שבשטח.
לחזור באמצעות עסקה
היכולת השיורית שיש לארגון הטרור כעת, יחד עם האחיזה העמוקה שלו במנגנוני השלטון ובמערכות החיים בעזה ועם התמיכה בו מצד חלק גדול בציבור הפלשתיני, מחזקות את אמונת מנהיגיו כי עידן חמאס בעזה לא הסתיים. את תקוותם הגדולה הם תולים בתמורות שיצליחו לחלץ במסגרת הסכם החטופים: הפסקת המלחמה, הוצאת כוחות צה"ל אל מחוץ לרצועה, החזרת האוכלוסייה לאזורים שמהם נעקרה, התחייבות לאפשר שיקום אזרחי ושחרור מאות מחבלים מבתי הכלא בישראל. לדידם של ראשי חמאס, תנאים אלה יאפשרו נקודת מוצא לתהליך שיחזיר את הארגון למקום הראוי לו. בהיעדר גורם בתוך השטח שיאיים על המונופול של חמאס, ובצירוף תמיכתן של קטאר וטורקיה, המהוות שחקניות מפתח בציר הסוני האזורי המתגבש – תהליך זה יוכל להתפתח אפילו בקצב מהיר מהתחזיות.
זוהי תמציתו של המלכוד הישראלי: סוגיית החטופים מחזקת בחמאס את התקווה להישאר גורם הכוח המרכזי בעזה גם ביום שאחרי. תקווה זו מסייעת להישרדות ותורמת גם להקשחת עמדתו. כדי לקדם את השבת החטופים וגם את מיטוט חמאס, ישראל נדרשת למקסימום לחץ, בו־בזמן, בשלושת המסלולים: במישור הביטחוני, בתחום האזרחי ובערוץ המשא ומתן. רוחו של טראמפ כבר מרחפת באזור ומבטיחה גיבוי לכך.
תוכנית חמש הנקודות
אז מה נכון לעשות? ראשית, להגביר את פעולות צה"ל בתוך הרצועה. זה נחוץ, בראש ובראשונה, כדי להפחית את האיום הביטחוני העתידי על ישראל. צריך להשמיד לא רק את מפלצות הנוחבה, אלא גם את מפקדיהם, סייעניהם ותלמידיהם – ואת מחסני הנשק ואמצעי הלחימה. הפעולה לטיהור גזרת בית חאנון ממחבלים היא צעד מתבקש בראיית ביטחונם של תושבי העוטף.
שנית, לחסל מפקדים ובכירים, בעזה ובחו"ל. גלריית המפקדים הבכירים אמנם הידלדלה, אך היא עדיין כוללת כמה מח"טים יעילים, ממלאי מקום וסגנים, וגם לא מעט בכירים בלשכה המדינית של הארגון שמנהלים את ענייניה באין מפריע.
שלישית, להפקיע מידי חמאס את שליטתו בסיוע ההומניטרי. זהו משאב קריטי למשילותו. החלופות למצב הקיים מוכרות והדיון בהן אף פעם לא יגיע למיצוי. צריך להכריע ולממש.
רביעית, לפגוע במנגנונים וביכולות ממשלתיות שבשליטת חמאס. יחידת "סהם" ("החץ") של משרד הפנים של חמאס, או "לשכת התקשורת הממשלתית של חמאס", הן שתי דוגמאות לאופן שבו ארגון הטרור מעצב את המציאות האזרחית בעזה. פגיעה בכך הכרחית כדי להשיג את אחד מיעדיה המוצהרים של המלחמה (מיטוט היכולות השלטוניות של חמאס).
חמישית, מיצוי ההשפעה האמריקנית על המתווכות בערוץ המו"מ. השפעתן של מצרים וקטאר על חמאס אינה בלתי מוגבלת, אך גם לא מבוטלת. לאור הצהרותיו של דונלד טראמפ בעניין החטופים, נכון לצפות כי הן ימצו את כל המנופים שבידיהן כדי להגיע לתוצאות מול חמאס.
