אלוהי המוסר מול מלך האצטדיונים
אחת הדילמות עתיקות היומין שצפו בשבוע האחרון הייתה בשאלת השאלות: האם להחרים אמן, טוב ואהוד ככל שיהיה, אם הוא חשוד או מואשם במעשי קלון? לאחר עדותה האמיצה בכאן11 של טאיסיה (טלי), שהייתה אז נערה וסיפרה על הטרדות מיניות (בלשון המעטה) שחוותה, לכאורה, מאייל גולן, אביו המנוח דני ביטון וסובביהם בפרשת "משחקי חברה" שהתפוצצה ב-2013 – גברו שוב הקולות הקוראים להחרים את גולן מהופעות, ואכן ראשי וראשות ערים הודיעו בריש גלי כי לא יזמינו את הזמר להופיע בעריהם, כמו גם בוטלה השתתפותו ב"פסטיבל הנשים" באילת, לאור המחאה הציבורית.
לאור תפיסת הנושא, שמעולם לא באמת ירד מגולן (שכן תמיד הוא הסתובב ויסתובב עם אות הקלון הזו, בלי קשר להיותו אשם או לא – אינני שופט ואינני חוקר משטרה), כותרות מחדש – צף דיון ציבורי גם לגבי אמנים פופולריים נוספים שמחזיקים עימם קלון (חלקם לא בין החיים), מריכרד וגנר ועד מייקל ג'קסון (להבדיל מיליוני הבדלות, כמובן).
כאינדיבידואל קשה לי שלא לשמוע אמן, לא משנה כמה נוראים ואכזריים המעשים שמשויכים לו או כמה חשוכות בעיניי דעותיו (דוגמת רוג'ר ווטרס או קאט סטיבנס), אם אני אוהב את שיריו. הרי אני שומע את המוזיקה, והזמר או הזמרת הם רק השליחים, כמו גם המלחינים – הם משרתים את המטרה כדי לספק לי ולכל חובבי המוזיקה את ההנאה בשירים. יכול להיות שאני מתעב את האדם שמאחורי השיר – אבל את השיר אני אוהב, ואם הוא מספק לי רגעי הנאה – למה שלא אשמע?
ועם זאת, הדילמה העיקרית שלי כעורך מוזיקלי ברדיו (103fm) או שאר הקולגות שלי, וניסחה זאת היטב מאיה בצלאל השבוע בתכניתה עם קותי סבג בכאן גימל – היא כשאני לא שומע לעצמי אלא משמיע מוזיקה לקהל רחב, ואז יש לי אחריות כלפיו. ואז נכנס השיקול של כל אחד ואחת מאתנו – האם יש מקום להשמיע שיר של אמן שיכול לכווץ את הבטן ולו למאזין אחד או מאזינה אחת? הרי המטרה שלנו כשדרנים זה לספק אסקפיזם ורגעי הנאה לקהל שלנו על מנת שלא לאבד אותו, ואם השמעת שיר של אמן כזה או אחר יכולה לגרום למאזינים, גם אם קומץ קטן מהם, אי נעימות – האם אני מקיים את תפקידי כשורה? מאידך, אם יש קהל שכן מעוניין לשמוע את אותו אמן ולא אכפת לו מהאשמות שמשויכות לו (בין אם נכונות ובין אם לאו) – אז עליי לא לספק את מבוקשו? זו דילמה שאין לה תשובה אחת ולכל אחד ואחת יש גישה משלהם.
עבורי אישית – אני בוחן כל מקרה לגופו, מנתח את סוג ואופיים של מאזיניי ומשתדל, גם אם לא יכול במאת האחוזים, לקלוע לטעם של כל אחד מבלי לפגוע באף מאזין. ניתן גם לציין סייגים בשידור, אם מרגישים צורך בכך, לפני השמעת שיר.
בנוגע לגולן עצמו – כמו רבים גדלתי על שיריו (כשהייתי ילד קטן הוא פרץ עם אתניקס ואני זוכר כמה הערצנו אותו) – ואין לי שום היכרות אישית איתו (למעט התכתבות או שתיים בעבר הרחוק) לכן איני יודע לשפוט את אופיו או מעשיו, אך כששמעתי את עדותה של טאיסיה הבנתי שאיך שלא נסובב את זה, ולא משנה אם מעשיו, כדבריה, לכאורה, היו חוקיים או לא – מבחינה מוסרית הוא כשל בעיניי, ואי לקיחת אחריות רק מחמירה את המצב.
אני כן אמשיך לשמוע אותו ואת שיריו, גם כי במקצועי אני מבקר מוזיקה ובהיותי כזה אני לא נותן לדעותיי האישיות לפגוע בפן המקצועי, וגם לא חושב שצריך להחרים את הופעותיו (מבין מדוע יש שחושבים כן) – כי הרי מי שמעוניין ללכת להופעותיו – שיילך. מי שמרגיש שלא בנוח עם זה – שלא יילך. בוודאי שעיריות וגופים שכן מזמינים אותו יחטפו על כך ביקורת ציבורית ולפעמים עדיף להם לבטל את הופעותיו בשביל "ראש שקט" – אבל הביקורות תהיינה משני הצדדים, מאלו שמצדדים בגולן ומאמינים בחפותו ובטענותיו ומאלו שלא.
במאבק הכוחות בין אלוהי המוסר לאלוהי האצטדיונים יכול לנצח גם מישהו אחד – וזה הקהל, ורק בידיו היכולת והזכות להחליט באיזה צד לבחור.
מושיקו מי?
זה היה שבוע סוער גם עבור הזמר מושיקו מור (34) כשפורסם כי נחשד בביצוע עבירות מין ואונס בצעירה ובית המשפט החליט להאריך את מעצרו. מור, שהוגדר בכלי התקשורת כ"זמר מפורסם", על אף שמרבית המדינה שמעה עליו רק עם הפרסום השלילי לו "זכה" השבוע – הוא זמר ותיק בז'אנר הים תיכוני (לאחרונה קרץ גם לפופ) עם שירים כמו "תסביכים", "זאב בודד", "משחרר אותך" ו"מספרים" שזכו למיליוני צפיות, ולתקופה מסוימת היה אף היה בן טיפוחיו של ליאור נרקיס (כבר כמה שנים שלא).
עם זאת, הוא תמיד נחשב יותר כקוריוז בז'אנר, כמישהו שאין לו קול מי יודע מה אבל איכשהוא הצליח להתברג ולחבור לאנשים הנכונים, מבלי לפרוץ באמת את מחסום האנונימיות. אני לא יודע אם הוא אשם או לא (ואני מתנתק לרגע מהרקע שלו כבנו של העבריין הנודע מרדכי מרציאנו, אסיר עולם – כי זה לא האישיו) ואת זה בית המשפט יחליט, אבל העובדה שהוא נשוי עם ילדים וסיפר כי יחסי המין שקיים עם אותה צעירה שהתלוננה נגדו היו ב"הסכמה" לא בדיוק הופכת אותו לגבר נאמן ומוסרי, גם אם יתברר שלא כפה עצמו על המתלוננת (כפי שהוא טוען יחסי המין היו בהסכמה).
"זה הרבה יותר ממילה מול מילה. יש ראיות נוספות המחזקות את גרסת המתלוננת", טוען גורם במשטרה. "היא לא ניסתה להגזים בפרטים, סיפרה בדיוק את מה שעבר עליה באותם רגעים קשים שהיא חוותה. היא הייתה נסערת מאוד", הוסיף על עדותה של המתלוננת, בת 30, שארכה כמה שעות.
זו לא ההסתבכות הראשונה של מור עם החוק, וב-2013 הוגש נגדו כתב אישום בבית משפט השלום בנצרת בגין תקיפת שוטר והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. לאחר שכתב האישום תוקן הוא הורשע בהפרעה לשוטר ונגזר עליו קנס של 500 שקלים.
כך או כך – מור השיג את מה שחלם עליו כל הקריירה – פרסום. אם יימצא אשם – אני מקווה שיירקב בכלא. ואם יימצא זכאי – הוא יצטרך להסביר הרבה לאשתו…
“Do You Want To See Me Dance?”
רעש רב נוצר ברשתות סביב האיחוד המרגש בין אנה זק לנועה קירל (ה"עפרה" וה"ירדנה" של האייטיז? נו, באמת..) בפסטיגל כשאימהות רבות לילדים טענו שהשתיים רוקדות בצורה חושפנית ונועזת מדי, ובפייסבוק צץ לא מעט צירוף המילים "מופע חשפנות".
אני חושב שזו גוזמה – השתיים, רקדניות מקצועיות, עובדות כבר שנים עם מורי הריקוד הטובים בתחום ומשקיעות זמן רב באימונים ובכוריאוגרפיה כדי לעמוד בקצב של תעשיית הפופ המשתנה בקצב מהיר. גם בסרטון הריקוד של השתיים בפסטיגל אפשר לראות שזה רחוק מהתיאורים המוגזמים שניתנו, וצריך לזכור שהילדים של ימינו, דור הטיקטוק והדור שרואה בעולם ריקודים מכל הסוגים, לא תופס ריקודים כאלה כמשהו "מיני" או חושפני, אלא מבחינתם זו אמנות. אולי לפני 30 שנה ריקודים כאלה נתפסו כנועזים (למרות שאיזה ילד לא העריץ את מדונה בשעתו?), אבל כיום זה נורמלי לגמרי, ואני לא מוצא בכך שום פרובוקציה.
ברור לי שיש שיראו בכוריאוגרפיה כזו משהו מעבר לאמנות ו"חינוך" לא טוב לילדים – אבל מצד שני – הילדים באו לראות את נועה קירל ואנה זק ביחד, הריקוד זה הדבר הכי פחות מעניין אותם. לא צריך לעשות פיל מכל זבוב.
אנה זק ונועה קירל – האיחוד (צילום :פרטי)
דברים שרואים משם
האזנה לאלבום החדש של יהודית רביץ "אני משם" בהפקתם המוזיקלית של יזהר ועיליי אשדות, אב ובנו, גרמה לי להתרגש. רביץ היא אדם מאד אינטימי, זה ניכר מאד בבחירה שלה לקחת פסק זמן למספר שנים מהופעות ומההמולה שגוררת אחריה תעשיית המוזיקה (באופן טבעי) ולהשתבלל בתוך עצמה והחיים הפרטיים שלה. האלבום מורכב משירים חדשים וישנים מוכרים, שלה ושל אחרים, בעיבודים עכשוויים, והיא פשוט מניחה את עצמה לאוזני המאזינים – בהתמסרות אך בלי התחייבות. היא לא מנסה לשכנע אף אחד לאהוב את האלבום אלא היא עשתה אותו מאהבה – מלב אל לב – כי הרגישה שבשל הזמן לכך. זו לפחות תחושה מההאזנה.
האינטימיות הזו נשמרת היטב באלבומה החדש, שמרגיש שנוצר בין חברים, באולפן, בלי כל הרעש מסביב, בקצב שלה, בסגנון שלה, ברצון שלה ובאינטימיות שהיא רצתה לייצר עם האשדותים בתוך השירים הללו. באלבום היא נוסטלגית ועכשווית, בוגרת וילדה, נועזת ועדינה, סתבלטנית ורצינית – ובעיקר היא יהודית.
12 שנים חלפו מאז אלבומה הקודם ("סופות של חול", 2012) ורביץ של היום יותר משוחררת, יותר לוקחת באיזי את האחריות הכבדה שיש בלהיות יוצרת שכל העיניים נשואות אליה, היא לוקחת את הזמן שלה ועושה מה שבראש שלה, עם החברים המוכרים שלה – ובעצם לוקחת אותנו אל מסע בין תחנות חיה – משנות ה-70 ועד ימינו, כשהיא בוחנת בעיניים שלמות ומשלימות את אלבומיה ויצירותיה (אלו שכתבה לעצמה ואלו שכתבה לאחרים), וכן מציגה לחנים חדשים, בהם "קהלת פרק ט'" שנכתב בהשפעת אירועי ה-7 באוקטובר, "איילה" של יונה וולך שרביץ הלחינה, "שיר פרטי", שכתב והלחין עיליי אשדות מגולל בצורה אוטוביוגרפית את חייה של רביץ ומשלב רצון להיעלם לאנונימיות, ומשלב בתוכו את הפיוט הנודע "שמחה גדולה הלילה" (בו מתארחים חברי הפרויקט של רביבו) ו"בבוקר" (דואט עם גבע אלון) שהלחינה רביץ במקור בגיל 15 למילותיו של יהודה עמיחי.
יש משהו במינימליסטיות המוזיקלית והכלית של האלבום שנוגע מאד, הוא מאד אותנטי כך ומאד מתאים לקולה ולהווייתה של רביץ מודל 2024-5, והיא מוכיחה שקולה עדיין משובח. אין לי מושג אם רביץ מתכננת לחזור להופיע עם שירי אלבום זה ושיריה בכלל – אך לפחות עד אז, יש לנו לצפות לאיחוד הממשמש ובא שלה יחד עם חברי "הכבש השישה-עשר" (גידי גוב, דויד ברוזה ויוני רכטר) בהמשך החודש.
לא, לא, לא, לא כולל שירות, מובן?
השבוע, אחרי אין ספור טיזרים, התבשרנו על מופע האיחוד המרגש של חברי תכנית הטלוויזיה המיתולוגית מראשית הניינטיז "לא כולל שירות", בהשתתפות כוכביה הגדולים (אז היו צעירי תל אביב – כיום בוגרים ובעלי קריירות שונות): טל מוסרי, אלינור אהרון, סער פין, שיר גוטליב, ליאת אחירון, בטי כהן, יריב יפת, עדי עמרני, אביבית צמח, טל זייברט, ניר גבע, תומר גוטליב ורווית הראל.
לפני כשנתיים יצא לי לצפות בכל העונות, ולמעט העונה השלישית שהייתה ממש ממש גרועה בעיניי, הבנתי משתי העונות הראשונות את ההערצה הרבה כלפיהם, ובמיוחד אהבתי שירים כמו "כיס", "בוא אל המסיבה", "כמו תפילה קטנה", "אני משתגעת", "שיר קיץ" ו"מהרגע הראשון".
הסדרה הייתה מאד מרעננת ועסקה בבני נוער שמנהלים בית קפה ומתעסקים בכל מה שמעסיק בני נוער שגרתיים, רומנטיקה, חברויות, לימודים וצבא, כשבכל פרק בוצעו מספר שירים, חלקם מקוריים וחלקם גרסאות כיסוי לשירים לועזיים או עבריים ישנים. בעיניי, כמי שצפה בזאת לראשונה בגיל 36 (בזמן אמת הייתי קטן מכדי לזכור) – זה עומד במבחן הזמן.
מסקרן אותי לראות את הדינמיקה בין חברי ההרכב עכשיו, כשהם באמצע שנות ה-40 (בואכה 50) לחייהם, כשביוטיוב יש הופעתם הסנסציונית ומלאת ההערצה (בעיקר מעריצות) בסינרמה בתל אביב. טעימה לכך ראינו ביום חמישי האחרון כשאסי עזר ורותם סלע אירחו את פין (לא הבנתי מדוע עזר קרא לו משום מה "סער פיין"..), מוסרי, גוטליב ואהרון בביצוע ספונטני ל"לא כולל שירות" (שיר הנושא מהסדרה) – וריגשו אותי. ההופעה תתקיים ב-17 במרץ 2025 בהיכל התרבות בתל אביב.
