בזעזועים הבלתי פוסקים של המציאות הישראלית קשה למשוך את תשומת הלב הציבורית לנושאים שאינם ביטחון או פוליטיקה, אך הנתונים על מיקומה של ישראל ברמת מיומנויות בוגרים, המשליכים גם על עתידנו הבטחוני, אינם מאפשרים לנו להתעלם.
סקר PIAAC שפורסם לאחרונה, הבוחן מיומנויות בוגרים, מציג תמונה מדאיגה: ישראל מדורגת במקומות נמוכים באוריינות קריאה (מקום 27 מתוך31); באוריינות מתמטית (מקום 26) ובפתרון בעיות אדפטיבי (מקום 25). אמנם נהוג לייחס נתונים אלה לקבוצות מוחלשות כמו ערבים וחרדים, אך אפילו העשירונים העליונים של העובדים בישראל מגרדים את הממוצע ב-OECD מלמטה.
מחקר של מכון טאוב מ-2019 בחן את הנתונים בסקר PIAAC משנת 2015 והשווה בין העובדים המיומנים ביותר במדינות ה-OECD. המחקר הצביע על כך שבאומת הסטארט אפ, שבהיעדר משאבי טבע, המשאב שלה הוא ההון האנושי, רמת המיומנויות של הישראלים המיומנים ביותר הינה רק ממוצעת ביחס לעובדים המיומנים ביותר ב-OECD. אם מתייחסים רק ליהודים הלא חרדים, רמת המיומנויות היא מעט מעל הממוצע, אך בקרב יהודים לא חרדים שאינם מתחום ההיי-טק, כן, כן – עורכי הדין בפירמות הגדולות, כלכלנים בכירים ואנשי חברות הייעוץ האסטרטגי – רמת המיומנויות הינה מתחת לממוצע ב–OECD.
אף שהשינוי חייב להתחיל בשלבים המוקדמים של מערכת החינוך, אין להתעלם מתפקידה המכריע של מערכת ההשכלה הגבוהה. כ-50% מהצעירים לומדים באקדמיה, אשר הפכה, הלכה למעשה, למסגרת הכשרת ההון האנושי המרכזית למשק הישראלי.
בשוק התעסוקה העכשווי, היכולת לפתח קריירה משגשגת לטווח ארוך תלויה בראש ובראשונה בשליטה במיומנויות וכישורי ליבה. כמערכת ציבורית, שכמחצית מהצעירים בישראל מבלים בה תקופת זמן זהה לתקופת התיכון, מוטלת על האקדמיה אחריות לטיפוח מיומנויות וכישורי ליבה החיוניים להשתלבותם ולהתפתחותם בעולם התעסוקה.
סקר שערכו לאחרונה מרכז אדמונד דה רוטשילד לחיבור השכלה גבוהה-תעסוקה והתאחדות הסטודנטים חושף תמונה ברורה: למעלה מ-70% מהצעירים פונים לאקדמיה מתוך שאיפה לפתח קריירה איכותית. האם המערכת האקדמית מספקת את המפתח להגשמת הציפיה? מבין אלפי סטודנטים שהשיבו על הסקר, כ-50% ציינו כי לא נחשפו לתכנים כאלו במהלך לימודיהם.
מגמת הירידה בשיעור הנרשמים לאקדמיה – שהחלה עוד לפני מלחמת חרבות ברזל – מעידה כי הצעירים מצביעים ברגליים ומבהירים: אם האקדמיה לא תשכיל להתאים עצמה למציאות המשתנה ולהקנות את המיומנויות והכישורים הנדרשים, היא עלולה להיחלש ולאבד את מעמדה.
לאחרונה, החל מפנה משמעותי עם השקת תוכנית "אקדמיה 360" של מל"ג-ות"ת, בהיקף של 100 מיליון שקל, המעודדת את המוסדות לקדם תעסוקתיות והקניית מיומנויות. הצעד מקדם את שינוי התפיסה, אך מציף אתגר מהותי: כיצד לרתום את הסגל האקדמי למשימה? המכשול אינו רק בעומס המחקר והזמן הנדרש לפיתוח שיטות הוראה חדשות, אלא גם בתפיסת עולמם של רבים מאנשי הסגל שנבחרים ומקודמים על בסיס מחקר ופרסום מאמרים, שאינם תופסים את ההוראה והקניית המיומנויות כחלק מהשליחות האקדמית.
המפתח טמון במדיניות ממשלתית המגדירה פיתוח מיומנויות כיעד לאומי. יש לבנות מודל תקציבי שיתמרץ את המוסדות לשלב הכשרה מעשית כחלק אינטגרלי מהלימודים וחשוב לעדכן את הסכמי השכר של המרצים, כך שיאפשרו לקדם ולתגמל סגל, לא רק על בסיס פרסומים אלא גם על בסיס הוראה המקנה מיומנויות ליבה.
ישראל היא אומת החדשנות והיזמות, אך כדי להמשיך להוביל נדרשת השקעה משמעותית בהכשרת הדור הבא – גם במסגרת האקדמיה. המאמץ מחייב שותפות של הממשלה, האקדמיה והתעשייה. עתיד הצעירים והמשק הישראלי תלוי בכך.
אילאיל אמיר כסיף היא מנהלת מרכז אדמונד דה רוטשילד לחיבור השכלה גבוהה-תעסוקה
