המוזיקאי המוערך יונתן רזאל הופיע כמעט בלי הפסקה מאז פרוץ המלחמה, במקומות ובמצבים שונים. מרגשים במיוחד וטעונים במיוחד היו המקרים שבהם הופיע בהלוויות ובשבעה של חללים ונרצחים, לבקשת משפחותיהם.
אחת ההלוויות הראשונות בתקופת המלחמה ששרת בהן הייתה הלוויה של משפחה מקיבוץ בארי. זה קיבוץ חילוני, וברגע הקשה להם מכל הם ביקשו את יונתן רזאל, שישיר "קטונתי".
"זה היה בשבילי אחד השיאים של המפגשים האנושיים שלי" סיפר. "קודם כל, הזכות להיות שם ברגע כל כך כואב וטעון. וכמו שאתה אומר, לבוא כאדם דתי, חרדי, למקום כזה, ולהתבקש להיות שם על ידי אבי המשפחה. אגב, נוצרה לי משם חברות אדירה עם המשפחה הזאת. אנחנו בקשר כל הזמן מאז, בכל מיני סיטואציות".
כשאתה עומד מעל הקברים הפתוחים, המילים לא נשברות?
"קודם כל, הרבה פעמים אני לא מצליח. אתה יודע, זה גם סוג של קרב מסוים, סוג של תפקיד מסוים, סוג של שליחות מסוימת. אני מכין את השיר הרבה, כאילו, עד כמה שאפשר. באופן טבעי, כשאתה שומע ומכיר את הסיפורים, אז הלב שלך שבור, הוא קרוע. אני בוכה בזמן שאני שר. בשבר של בכי זה עוד יותר מעצים את המנגינה".
איך אתה מתכונן לפני שאתה הולך להופיע בלוויה?
"אני חושב שהסיטואציה הזאת, שמשפחה רוצה לשיר שיר כמו 'קטונתי', או 'והיא שעמדה', או שיר תפילה, זה שהיא בוחרת בזה ברגע קשה של שבעה או לוויה – זה בפני עצמו דבר מטורף ועוצמתי. בבחירה הזאת של המשפחות יש משהו עליון וקדוש בעיניי. ואני מתרגש מהזכות להיות שליח של הדבר הזה".
ההורים היו היפים
יש סיפור מאחורי השיר "קטונתי", סיפור אישי שלך.
"כן, זה מגיע עוד מהשואה. סבא שלי, שקפץ מהרכבת וניצל, ורץ כל הלילה באיזה יער באירופה. ומה שקרה – "במקלי עברתי את הירדן" – הוא זכה לעלות לארץ, להקים משפחה לתפארת. ובסוף חייו הוא קורא לי ומדקלם את זה. יש פה סוג של ירושה שהולכת איתי: "ועתה הייתי לשני מחנות". הנה אני פה, עם כל המשפחה. זו הייתה מין ירושה כזאת, של דרך של נפש".
הסיפור של המאסקינגטייפ שהדבקת על עיניך בהופעה כדי לא לראות נשים בקהל רוקדות הוא עדיין טראומה אצלך?
"היום, כשאני מסתכל אחורה על התקופה הזו, אני מבין שהיא לימדה אותי הרבה על עצמי. משהו בי השתנה, התחזק. הבנתי יותר טוב את המקום שלי, את התפקיד שלי. כמו בשיר 'קטונתי', לפעמים דווקא דרך הקושי והכאב אנחנו מבינים דברים עמוקים יותר על עצמנו. אני הרבה יותר זהיר היום במילים שלי, יותר מודע למשמעות של כל דבר שאני אומר. אבל דווקא מתוך הזהירות הזו צמחה גם חוכמה".
אתה חזרת בתשובה, או הוריך?
"גם וגם. נולדתי בארצות הברית ואז עלינו לארץ. ההורים שלי היו היפים. אמא שלי הייתה בוודסטוק, לאבא שלי היה שיער ארוך. הרוקנרול שיש בי, אם יש בי קצת רוקנרול, זה ממנה. יש לה בבית עד היום תקליטיה מטורפת של ג'ניס ג'ופלין, סטיבי וונדר, הביטלס, רולינג סטונס. ואני פשוט גדלתי ככה".
איך הבן שלך, שלומד בישיבה, מתייחס למוזיקה שאתה שומע?
"אני רואה את הבן שלי בישיבה, אני רואה איך הוא לומד, קם בשש בבוקר והולך ללמוד. אני לפעמים מבקר שם ורואה את החבר'ה, את ה־200 בחורים שהוא לומד איתם. אתה יודע, פשוט יושבים שם בגיל 14, 15, 16, לא מסיבות ולא יוצאים, לא קריירה ולא כלום. פשוט יושבים ולומדים. אז אני כן עומד מאחורי זה, לגמרי. ומעריך מאוד את הבן שלי".
אתה שוקל להתגייס, אחרי 7 באוקטובר?
"ברמה האישית שלי, מעבר לזה שבאמת עשיתי סדר גודל של 150 הופעות בשנה האחרונה, בכל מיני סיטואציות, אני מרגיש הכי אינסטינקטיבית רצון פה ושם להיות נוכח בסיטואציה שיכולה באמת לעזור פיזית לחיילים, ללוחמים. אני לא אהיה לוחם כי אני לא מוכשר לזה, אבל אם זה לשמור, או דברים אחרים. אגב, הרבה פעמים שפניתי לכל מיני קצינים ומפקדים ברמה גבוהה שהכרתי, הם אמרו לי: "יונתן, מה שאתה עושה מאוד חשוב לנו. תמשיך לעשות מה שאתה עושה".
בעשור השישי לחייך, עם שמונה ילדים, מה בוער בך כיום כאמן, לכתוב ולומר?
"הרבה דברים. אני עדיין מאוד מאוד מסוקרן ממוזיקה. אני לומד עכשיו גם מוזיקה, לומד ג'אז, לומד מקצבים. כלומר הסאונד, אפילו יותר מהמילה. אני עסוק מאוד בללמוד מוזיקה. אני חשוף להמון חוכמת מוזיקה, ללמוד וללמד. אני נמצא במקום שבו אני סופג המון ידע, המון צבע. אני רוצה להתפתח".
אוהב מאוד את הפשטות
ספר לי על החיים שלך כחרדי מודרני בתוך העולם החרדי.
"העולם החרדי הוא עולם שמאוד מאוד שומר על עצמו, הוא מאוד נזהר. אנחנו חיים בתוך העולם החרדי ומרגישים מאוד אהובים. הבנות שלי בבית יעקב, הבנים בחיידרים ובישיבות. אבל אני חייב להגיד לך דבר מאוד מעניין: יש כמונו המון. וכל הרבנים שאני מתייעץ איתם אומרים לי לא להתכחש למי שאני, לא למחוק את מי שאני".
איך אתה רואה את עתיד החברה החרדית?
"השמירה ההדוקה גם נובעת מזה שהעולם מסביב הולך ומתרופף. אני חושב שבעומק העניין, כשננוח על אדמתנו, הרבה יותר אנשים ייצאו לעבוד, יהיו רופאים ואמנים".
מהו בעיניך תפקידך בחיבור בין החברה החרדית לחברה החילונית?
"יש הבדל גדול בין לחלוק עליך, להגיד 'אני לא מסכים איתך, אני חושב שדרכך לא נכונה', לבין לבטל אותך לגמרי. לשנוא אותך ולכעוס עליך בגלל הדרך שלך – זה כבר השלב המסוכן".
מה דעתך על מצבנו כחברה?
"אנחנו מדינה צעירה, שחזרה לפה אחרי אלפיים שנה. אנשים שבאו מכל מיני גוונים, גם תרבותית. יש כל מיני שינויים, גם ברמה האמונית, בזהות שלנו. אנחנו רוצים להיות כאלה או כאלה, אבל הדרך הזאת צריכה להיעשות באהבה. זו הבקשה שלי: חבר'ה, יש פה מחלוקת, אולי לא נסכים לעולם, אבל בואו נאהב קודם".
מה החלום האישי שלך לעתיד?
"יש לי חלום לחזור לחיות קרוב לאדמה. לא בקטע של להיות רועה צאן, אבל לגור באיזו חווה בדרום, לקום עם עלות השחר, לחיות חיים יותר פשוטים. אין לי איזה חלומות על קריירה בינלאומית או בתי פאר, אני אוהב מאוד את הפשטות".
ומהן התוכניות המוזיקליות שלך?
"אני חולם על שיתופי פעולה חדשים. פגשתי את איציק קלה לאחרונה. הוא ניגש אליי ברחוב והיה מפגש מאוד מרגש. אני מאוד אשמח להלחין יחד, לעשות דברים יחד. אני רוצה לעשות דואטים, לעבוד עם מגוון של אמנים. אני פתוח לכל הכיוונים המוזיקליים. נפגשתי עם אביהו יחזקאל לפני כמה חודשים. היה מפגש מדהים עם כוחות מיוחדים של יצירה, של חופש מחשבה ומוזיקליות. אני בא מתחום של מוזיקה קלאסית, ופתאום אני מביא איזשהו מקצב תוניסאי־מרוקאי. זה מראה איך המוזיקה יכולה לחבר בין כל העולמות".
לסיום, מה אתה מאחל לעצמך ולעם ישראל?
"אני רואה המון חיבורים, המון שיח, המון קשב והמון קבלה ואהבה. אני מאוד אופטימי לגבי העתיד. אמנם יש חלקים שפחות מקבלים, ואולי חלקים שמפריע להם החיבור הזה, אבל אני מאמין שנחזור להיות עצמנו, בשלום אחד עם השני, ונברר את הדרך שלנו יחד. אני מאחל שנדע להמשיך בדרך של אהבת חינם, של קבלת האחר, ושנזכור תמיד שבסוף כולנו משפחה אחת גדולה. כמו שאני שר בשיר החדש, 'כמה טוב בישראל', צריך להסתכל על הטוב, על החיבורים, על האהבה שיש בינינו. זו התקווה הכי גדולה שלי".
