זוכרים את ליל הסדר העצוב של שנת תש"פ (2020)? אומנם זה נראה כיום כאילו זה קרה במאה אחרת, בעידן אחר, אבל רק לפני ארבע שנים חגגנו את ליל הסדר בצל התפרצות הקורונה. לא היה צורך לפתוח את השולחן, להוציא את הכלים המיוחדים, להציע מיטות למי שנשאר לישון ולדאוג שיהיה מספיק אוכל לכולם (תמיד יש מספיק). זה היה ליל סדר אינטימי, לפעמים זוגי, לפעמים אפילו סדר של אדם אחד, לרוב מבוגרים שלא יכלו לצאת מהבית או לארח כמו בכל שנה. כשאני חוזר לאותו חג, אני נזכר גם ביופי המיוחד שהיה לו: בקרית שמונה דלקו האורות בכל הבתים, שקט מוחלט שרר ברחובות, ומהמרפסות אפשר היה לשמוע שירים חרישיים ואפילו שכנים שמברכים אחד את השני מרחוק. כולם היו מעט נבוכים מול המצב המוזר, אבל הייתה תקווה, ואפילו ידיעה, שהכול הולך להשתפר.
גם בחגים האחרונים, רחובות קריית שמונה היו ריקים דממה של ריק, של מקום נטוש, שמתגעגע אפילו לאותה תקופה של קורונה. תושבי גבול הצפון מזמן כבר לא מדברים על שבתות וחגים בקרית שמונה.
אחד השינויים הגדולים שהמלחמה הזו עושה הוא העברת המשקל והאחריות מהמדינה אל האזרחים. זו לא רק ההתארגנויות האזרחיות האדירות שראינו בשבועות הראשונים, שלמעשה נתנו פתרונות גם ללוגיסטיקה הצבאית וגם לעשרות אלפי המפונים, אלא משהו עמוק יותר: תושבי ישראל מבינים שההצהרות, ההערכות והתחזיות שהם שומעים מראשי המדינה הם לא תורה מסיני. הרי איך אפשר לקבל כאמת צרופה את דבריהם של מי שלא הצליחו להזהיר ולמנוע את שבעה באוקטובר? פוליטיקאים, אנשי צבא, פרשנים – אנחנו עדיין רואים, שומעים וקוראים אותם, אבל לוקחים את הכול בערבון מוגבל. זה עניין של ניסיון.
הבנו כבר שאת האיום לא יסירו, סמוך לגבול הצפון | צילום:
יוסי זמיר, פלאש 90
המלחמה הזו פקחה לנו את העיניים, והורידה את הציפיות שלנו מהמדינה. זה לא רק הייאוש שמדבר, זו לא הסכמה עם המצב, אלא משהו שלמדנו בשמונת החודשים שבהם אנחנו פליטים: הסוף הטוב שאנחנו מקווים לו, "הניצחון המוחלט" – ספק גדול אם יגיע.
שמונה חודשים שקריית שמונה שוממת, ועדיין מטווחת לפי החשק של חיזבאללה. נ"ט, רקטות, כטב"מים – הם רק צריכים לבחור את הנשק. אף אחד בישראל לא נכנס לכוננות ספיגה מיוחדת או פותח מהדורת חדשות כשזה קורה. מסתפקים בדיווח קצר, בעיקר אם ישנם נפגעים, וממשיכים הלאה. פגיעה בצפת או בחיפה? זו כבר הסלמה. ירי על קריית שמונה? כמעט ולא חדשות.
אם בתחילת המלחמה היו כאלה שחשבו שיהיו כמה שבועות קשים, אבל צה"ל בסופו של דבר יגמור עם חמאס ויוכל להתפנות לאיום מצפון, ולאחר מכן יבצע חריש עמוק בדרום לבנון ויחסל את חיזבאללה – היום אנחנו במקום אחר לגמרי, תרתי משמע. אף אחד כבר לא מדבר ברצינות על הסרת האיום "אחת ולתמיד", או על שקט מוחלט. קשה לומר את זה, אבל כבר הבנו שאלו דברים שמדינת ישראל לא מסוגלת להבטיח לאזרחיה שחיים בגבול.
מי שלא יודעים לספק ביטחון – שלא יצאו בהצהרות לוחמניות (ארכיון) | צילום:
יונתן סינדל, פלאש 90
האמת? ידענו את זה כבר. כל מי שחי שנים ארוכות בקריית שמונה ידע שלא מדובר בנס ציונה או בקרית אונו. יש לנו היסטוריה ארוכה מאוד של הפגזות ופיגועים, וגם בתקופות השקטות ביותר תמיד היו אויבים מהצד השני של הגבול. יותר מ-17 שנים של שקט מאז מלחמת לבנון השנייה עשו המון טוב לאזור ולעיר, אבל גם יצרו אשליה שהבעיות מאחורינו.
אם יש משהו שהחודשים האחרונים חידדו הוא ההבנה שזה כנראה הגורל של קריית שמונה. זה נכון לא רק לגבינו, תושבי העיר שיום אחד יחזרו אליה, אלא גם לכל זוג צעיר שחושב על קריית שמונה כמקום שבו יבנה את חייו, ולכל ילד שיגדל בעיר וישאל את עצמו אחרי הצבא האם יש לו עתיד כאן.
אפשר לבקש מהשרים והקצינים להפסיק להבטיח ניצחון ולהתפאר בכך שחיזבאללה ספג פגיעות אנושות, או לדבר על כך שיצרנו הרתעה. נכון, תפקידה של מדינה הוא להגן על אזרחיה, ולמנוע מצב שבו הם נתונים לאיום מתמיד של מלחמה וטרור. לצערנו, ישראל כבר לא מסוגלת להבטיח את זה לחלוטין, ולכן גם לא נמתין להערכות או להוראות. מי שיחזור לקריית שמונה יעשה את זה בעיניים פקוחות, ובידיעה שהוא חי באזור מלחמה עם מצבי ביטחון משתנים, אפילו אם האש תיפסק
