"חזרי לשכב על הגב", הורתה לה הזקנה ולבסוף הודיעה שהצליחה לאזן במעט את האנרגיה וביקשה שתתלווה אליה לחדרה של נסרין, שהיה אפוף מסתורין וענני קטורת כבדים. "המתיני כאן". פקדה.
מונא התיישבה על כיסא ובחנה את החדר שהיה עמוס נרות שעווה, מראות עתיקות ממוסגרות זהב, ערמות קלפי טארוט וכדורי בדולח שנחו על כפות ידיים גדולות עשויות עץ, שלהן ציפורניים ארוכות וכסופות. מהתקרה השתלשלו נברשות קנים גדולות וקנסרים כסופים.
"מרחבא, מונא", נשמע לפתע קולה של נסרין, שלבשה גלבייה שחורה ולשערה מטפחת קטיפה.
"מרחבתין", בירכה אותה מונא.
"הושיטי לי את כף ידך", ניגשה נסרין לעניין ולחצה על כף ידה של מונא בכמה נקודות, מיששה אותן ורפרפה באצבעותיה על קווי כף ידה וגם על נקודות לבנות שבקעו כתוצאה מהלחיצות. כשסיימה ביקשה ממונא שתשתה את הקפה שהביאה עימה בפינג'ן. כשמונא סיימה הניעה נסרין את הכוס במיומנות רבה, שפכה את שארית הקפה לצלחת ועליה הניחה את הכוס ההפוכה. לפתע עצמה עיניה והניעה במהירות את ידיה מעל כדור בדולח סגול כשברקע נשמעים נקישות צמידיה הרבים וגם קולה הנעים שהזמין ישויות עליונות לרדת למימד שלנו, לשדר לה תבניות אור.
כשאלה ירדו שוחחה עימן והרימה את ספל הקפה, בחנה את תחתיתו ושוליו והחלה לדבר על ילדותה של מונא באופן שחיזק אצל מונא את תחושת האמינות.
"עלייך להקפיד להיות מחוברת לאינטואיציות ולרצונות שלך. אם תקפידי לעשות זאת ותשהי בהוויה תצליחי לבחור נכון ותיצרי את המציאות שאת רוצה ולא מציאות אקראית". נסרין הסבירה לה שבחיים הכול קורה בו־זמנית: הבריאות והחולי, השמחה והעצב, האופטימיות והפסימיות, האהבה והשנאה, השפע והחוסר, העוני והעושר, ואם תהיה מודעת לכך תוכל להחליט במה להתמקד. "הכול תלוי בך. את תקבעי אם תהיי עשירה או ענייה, שמחה או עצובה, אהובה או דחויה". היא התבוננה שוב בספל. "אני רואה נקודה שחורה גדולה. כמו בור שחור עמוק שאת נופלת לתוכו… אבל אין לך מה לחשוש. זכרי היטב את מה שאומר לך כעת. מלאך טוב שומר עלייך. כל מה שיקרה לך בחיים הוא תמיד לטובתך גם אם על פניו נראה לך שהוא פועל לרעתך".
"את רואה אם בעתיד אתחתן?", פחדה מונא מהתשובה.
"ליבך שבור בעקבות פרידה מאהוב ליבך, אבל יש לכם דרך משותפת ואתם עוד תיפגשו. החיים שלנו בנויים מעגלים מעגלים, וכדי לנוע קדימה יש לסגור את אלה שנותרו פתוחים ולהיפטר מדואליות, קונפליקטים ודפוסים מעכבים. אם לא תעשי זאת, תודעתך לא תבחין באין־סוף האפשרויות שייקרו בדרכה".
מונא הייתה מוטרדת מהנקודה השחורה שנסרין ראתה, וכששוטטה ברחוב, מוצפת ברגשות, ודבריה של נסרין מהדהדים בראשה ומסעירים את רוחה, החלה להריץ בראשה תסריטי אסונות אפשריים ולהרהר בדבריה.
"האומנם אני זו שאחליט אם אהיה עשירה או ענייה, חולה או בריאה? כך זה עובד? אין גורל? ומיהו אותו מלאך ששומר ומלווה אותי? אם אני שמורה ומוגנת כפי שאמרה, עליי להפסיק לפחד, לעמוד על רצונותיי ולברוח מהמנזר. אבל מה אני בכלל רוצה? מה נפשי מבקשת?". בלבול אחז בה, אך דבר אחד היה ברור לה – את העולם הגדול תראה עם אהוב ליבה.
האורות דלקו בבית הוריו של ג'ורג' וריחות בישול מנחמים עלו ממנו. "כמה נחמד היה לו יכולתי להיכנס עכשיו לביתם ולאכול ארוחה משפחתית", חשבה לעצמה כשהריחה דגים ניצלים על גחלים שהזכירו לה את סבתה שנהגה לעשות זאת ולתבלם ברוטב מלוח חריף. כשנכנסה בחשאי לביתו הגיפה את הווילונות, הדליקה אור קלוש, שמטה גופה על המיטה ובלי שהשגיחה שקעה בשינה עמוקה. חלום מבעית הקפיצהּ משנתה ומבט חטוף בשעון לימד אותה שהשעה כבר שתיים לפנות בוקר. היא זינקה מהמיטה ורצה במהירות למנזר, כשליבה דופק בחוזקה וגופה רועד מפחד.
בתום ארוחת הבוקר ביקשה אגוסטה ממונא שתיגש לחדרה. פניה היו חמורות סבר ומונא הייתה בטוחה שגילתה שחמקה בלילות מהמנזר ושזה "הבור השחור" שנסרין חזתה, ועכשיו הוא עומד לבולעה.
כשנכנסה לחדרה החלה אגוסטה להתפלל. "ולכן, כאשר על ידי אדם אחד בא החטא לעולם והמוות בעקב החטא וכן עבר המוות על כל בני אדם מפני אשר כולם חטאו… אמן אמן אני אמר לכם השמע דברי ומאמין לשלחי יש לו חיי עולם ולא יבא במשפט כי עבר ממוות לחיים". היא פקחה עיניה ובישרה למונא שאביה מת.
מונא פרצה בבכי. ל"בור שחור" כזה לא ציפתה.
"המוות הוא חלק טבעי מהחיים", הרגיע אותה דוקטור קפקא כמה שעות אחר כך. "אביך היה מת בין אם היית לצידו ברגעיו האחרונים ובין אם לאו. חשוב שלא תחושי רגשי אשם על שלא נכחת ליד מיטתו כשהחזיר נשמתו לבורא ושתחשבי על מה שקרה באופן הגיוני. הרי לא ידעת שחלה הידרדרות מהירה במצבו הבריאותי, לכן לא יכולת לעשות דבר בנושא. אם תיקחי על עצמך אשמה על משהו שאינו בשליטתך תבזבזי לשווא אנרגיה במחשבות חסרות תועלת. בזמן הקרוב תחווי אובדן ולאחריו את יתר שלבי האבל עד להשלמה. תתאבלי ככל שיידרש ואז נסי להמשיך בחייך בלי לתת לתחושת האובדן ללוותך, מאחר שתשפיע על יכולתך לתת אמון ולהיקשר לאנשים, שמא בסוף יעזבו או ינטשו. חשבת אם את רוצה לפגוש את קרלוס ולספר לו על ההפלה שעברת?", התעניין.
"מעל לחצי שנה אני בנתק מוחלט מחיי הקודמים ואיני יודעת למה לצפות ומה לעשות בנוגע לקרלוס ולהפלה". ניכר שהיא מבולבלת.
"עדיף שלא תצפי לדבר. אם במקרה קרלוס יגיע להלוויה, תודי לו שבא לתת כבוד אחרון לאביך. אם יזדמן לכם לדבר, נסי ליצור עימו שיחה כנה ובוגרת. אל תהססי לשאול שאלות ולקבל תשובות, גם אם הן תהיינה קשות ושליליות. יש לך תעצומות נפש להתמודד עם הכול וחשוב שתזכרי שהתשובות שייתן קשורות בו וביכולותיו ולא בך, כך שאם תשייכי אותן לעצמך זו תהיה טעות. את תהיי בסדר, מונא. אני בטוח", חיזק אותה, אחז בזרועותיה לאות עידוד ונחמה, נתן לה מרשמי תרופות וליווה אותה לשער היציאה. "אני מצפה לראותך כשתחזרי ליפו", אמר ונופף לה לשלום.
מונא התארגנה למסע צפונה. היא תיקח אוטובוס לראש פינה ומשם למטולה, ובערב לארי אמור לחכות לה בגדר הטובה ולקחתה לג'זין. היא החליטה שלעיירה לא תחזור במדי מנזר, לכן מיהרה לביתו של ג'ורג', לבשה את החליפה הסגולה ונעלה את נעלי הקונברס התכולות. דבריה של נסרין הדהדו בראשה. אולי באמת מלאך שומר ומגן עליה והרחיקה במכוון מבית הוריה כדי לחסוך ממנה את מראה אביה הגוסס על מנת שתזכור אותו כגבר המרשים שהיה. אולי גם שלח לה את ג'ורג', בעל הלב הרחב, המרעיף עליה מתנות אין־סוף ואף אפשר לה לבלות את חג המולד במולדתה האהובה.
במספרה ברובע המרוני החליקה שערה ומניקוריסטית משכה בלק כתום את ציפורניה. בחנות אופטיקה קנתה משקפי שמש חומים, מעוטרים פס אדום, שאותם תרכיב בהלוויה. לפתע נזכרה בסיכום שלה עם ג'ורג', אך לא יכלה כבר לחזור למנזר לתלות על סורג חלונה את הבנדנה הסגולה. כחלופה כתבה לו מכתב והצמידה אותו לסכין הגילוח שהיה מונח על מדף פנימי ומוסתר, בתקווה שאימו לא תמצא אותו.
האוטובוס האדום של אגד לכיוון צפון היה עמוס נוסעים ומונא נדחקה לקצה ספסל אחורי והרהרה בשיחתה עם דוקטור קפקא. אם תפגוש בקרלוס, תשאל אותו באופן ישיר את השאלות שפחדה להעלות ותתחבר לכוחותיה הפנימיים כדי להתמודד עם התשובות. על ההפלה לא תספר לו.
כביש החוף היה מוכר לה, ומראה הים, שהופיע ונעלם לסירוגין, ניחמהּ מעט. היא נמנמה קלות וכשפקחה עיניה הבחינה בשלטים ירוקים גדולים שבישרו על הגעתם למושבה ראש פינה. קסמה נפרס לפניה ובעצב בהתה בשדות, בבתים הכפריים הקטנים ובסוסים שליחכו עשב בשדות. האוטובוס עצר בתחנה האחרונה ובהתאם להוראותיו של הדוקטור מצאה בקלות את התחנה למטולה. הכבישים הפכו צרים ומתפתלים ונבלעו בחשכה שהלכה והתעבתה.
"תחנה סופית", הכריז הנהג כשחצה את שער הכניסה למושבה מטולה. מונא ירדה מהאוטובוס ובהתאם להוראות צעדה במעלה דרך אספלט נטושה. לפתע הגיחה מולה שיירת ג'יפים צבאיים שבלמה בפתאומיות כשהבחינה בה.
"אישה, מה את עושה כאן?", צעק קצין שישב בג'יפ הראשון.
"אני?", נבהלה מונא. "אני צריכה להגיע לגדר הטובה", גמגמה בפחד באנגלית אחרי שהבינה את העברית שלו.
"איך קוראים לך?"
"מונא".
"מונא?", חשד בה וביקש תעודה מזהה. ביד רועדת הגישה לו את הדרכון הלבנוני שלה.
"חצאית עם תיק גדול ודרכון לבנוני בדרך לגדר הטובה", הודיע הקצין בקשר. "אני חוזר, חצאית עם תיק גדול ודרכון לבנוני בדרך לגדר הטובה", שידר שוב והורה לחייליו לצאת לכיוונה. הם כיוונו לעברה את נשקם ומונא נפלה לארץ בבהלה. הם משכו מידיה את התיק ופיזרו תכולתו בברוטליות על כביש האספלט.
"למה את צריכה להגיע לגדר הטובה?", שאל הקצין בערבית.
"אבא שלי מת ואני בדרך להלוויה שלו", רעד קולה.
"מה את עושה בישראל?"
"אני נזירה לבנונית שמשרתת בישראל". גופה זע מפחד.
"איפה אישור המעבר שלך?"
"אין לי כי לארי יביא אותו, אבל אם המנזר כתבה לכם מכתב", אמרה והגישה לו אותו בידיים רועדות.
"מי זה לארי?"
"קצין מכוח יוניפי"ל שיבוא לקחת אותי מהגדר הטובה", הסבירה באנגלית וקולה רטט.
"ולמה את לא במדי המנזר?", הקשה הקצין.
"כי אני טירונית ולא חייבת ללבוש אותם כל הזמן, אבל אתה יכול לראות אותם כי החיילים שלך זרקו אותם על הכביש".
מבטו התרכך. "תעלי לג'יפ. אנחנו ניקח אותך לגדר הטובה".
"תודה, אבל אני מעדיפה ללכת ברגל", היא אספה את חפציה שהיו פזורים על האספלט.
"תנחומיי", קרא אחריה הקצין. "ושיהיה בהצלחה".
"שוקרן", נאלצה להודות לו למרות ששנאה אותו באותם הרגעים. הג'יפ נותר במקומו ופנסיו האירו עבורה את הדרך עד שהגיעה לבוטקה המעבר.
"לאן זה?", דרש אחד החיילים לדעת.
"אני אמורה לפגוש כאן את לארי מכוח יוניפי"ל", הסבירה באנגלית. "אני נזירה טירונית מיפו שצריכה לעבור את הגבול כדי להגיע להלוויה של אבא שלי בלבנון". היא ניגבה דמעות מעיניה והגישה לחייל את הדרכון ואת מכתבה של אגוסטה.
"חכי כאן", פקד ונעלם בעמדת הבידוק. מונא התיישבה על גדר אבן וחיכתה במתח. לבנון הייתה קרובה מרחק נגיעה ואורותיה של העיירה מרג' עיון נראו היטב, אך עד שלא תיכנס לטרמינל הבידוק המעבר למולדתה כלל אינו מובטח. חייל אחר קרב אליה ומונא נדרכה, אך הוא בא להשיב לה את הדרכון ולהזמינה להמתין בחדר האוכל עד לבידוק הביטחוני, שם מזג לה כוס תה מקנקן, כיבדהּ בעוגייה והסביר בנועם שאימו אפתה אותה. הוא הביא לה שמיכה צה"לית והרגיעהּ כשאמר שקיבל אישור בקשר שנציג מכוח יוניפי"ל נמצא בדרכו לגבול כדי לקחתה לג'זין.
הספר "תלתן הארגמן" ראה אור במנדלי מוכר ספרים הוצאה לאור
