השבוע העיתונאי נדב איל ואני ניהלנו דיון ברשת X (לשעבר טוויטר) על האחראים לכישלון האסטרטגי המהדהד של המלחמה מול חמאס. במאמרי זה אני מתייחס לטענות שהעלה בדיון, וזאת למה? כי איל, ולצידו רוב הכתבים והפרשנים בתקשורת המיינסטרים, זנחו כל שריד לאתיקה עיתונאית והפכו לתועמלני רק-לא-ביבי קנאים. רביב דרוקר הרי כבר הודה בפה מלא לפני עשור שרוב התקשורת "עובדת" בקידום הדחת בנימין נתניהו, ומאז התופעה של פסאודו-פוליטיקאים המתחזים לעיתונאים החמירה עד מאוד.
בציוץ שהחל במשפט "אל תזרקו את זה על צה"ל ועל טקטיקה", איל מציג את נתניהו כאחראי היחידי לכישלון וזאת משום שהוא "סירב וסירב" להכניס לרצועה כוח רש"פ או כוחות בינלאומיים כדי להחליף את שלטון חמאס, ו"אסר אקטיבית על דיונים בנושא היום שאחרי". בתגובה, הזכרתי לאיל שהלוי וגלנט נושאים באחריות מרכזית לתבוסה האסטרטגית במלחמה נגד חמאס, וציינתי בקצרה את הטעויות החמורות שהם עשו במהלכה. לכך הגיב איל בהסבר ארוך מדוע בכל זאת הצבא לא אחראי לכישלון האסטרטגי ברצועה, והכל זה רק אשמתו של ביבי.
אבל אני לא באמת מנהל ויכוח מול איל וחבריו, אלא מול הרמטכ"ל הרצי הלוי ושר הביטחון לשעבר יואב גלנט, שמוכרים מצגי שקר לציבור דרך התקשורת הרל"ביסטית, כדי שיוכלו לברוח מאחריות לכישלון האסטרטגי ברצועה, ולהטיל את כל האשמה רק על נתניהו.
"הצבא התחנן למטרה אסטרטגית בהירה. הוא לא קיבל אותה", איל מספר. אבל האמת היא שהממשלה קבעה מטרה אסטרטגית עיקרית בהירה ונהירה – מיטוט השלטון האזרחי של חמאס וחיסול יכולתו הצבאית (וחבל מאוד שמאז שחמאס השתלט על הרצועה ב־2007 אף ממשלה לא קבעה מטרת מלחמה כזו).
איל טוען כי תוכנית המלחמה לא הוצגה בפני הקבינט אלא "סוכמה בקבינט המלחמה". רק מי שאין לו מושג מה הליך קבלת ההחלטות בנושאים צבאיים יכול להעלות טענה כזו. לממשלה ולקבינט אין מטה צבאי משלהם שיכול לתכנן עבורם תוכניות מלחמה. המטכ"ל הוא שמופקד על תכנון תוכניות אופרטיביות להשגת היעדים שהממשלה מציבה, ואז עליו להציג אותן לאישור הממשלה. יתרה מכך, כמי שישב בלא מעט קבינטים, אני יכול להעיד שהרוב המכריע של התוכניות המבצעיות שהמטכ"ל הציג בפני הקבינט התקבלו ככזה ראה וקדש.
אחרי השבעה באוקטובר התברר שלמטכ"ל כלל לא הייתה תוכנית אופרטיבית לתמרון קרקעי נרחב ברצועה. כלומר, המטכ"ל לא העלה בדעתו לתכנן תוכנית למלחמה כוללת מול האויב הכי תוקפני של ישראל. עקב כך, תוכנית המלחמה, שאותה אמורים להכין במשך שנים ושעל בסיסה צריכים לאמן את הכוחות, הוכנה במטכ"ל בחופזה בימים שלאחר הטבח, ולא הוצגה בפני הדרג המדיני שום תוכנית חלופית לזו שגובשה.
הלוי גיבש אסטרטגיית לחימה של "כניסה ויציאה", שבמסגרתה צה"ל כובש אזור, מכריע את כוחות חמאס המצויים בו, ואז יוצא ממנו. אולם אחרי יציאת הצבא מאזור שהושגה בו הכרעה, חמאס היה חוזר לשם מיד ומשקם את כוחו הצבאי ואת שליטתו האזרחית באותו אזור. כתוצאה מכך, צה"ל נאלץ להילחם שוב ושוב, ולשלם מחיר דמים כבד, באזורים שבהם כבר השיג הכרעה בעבר. גם כשהיה ברור שמדובר באסטרטגיה כושלת, הלוי וגלנט התעקשו להמשיך בה.
תוכנית המלחמה של הלוי וגלנט למעשה הבטיחה שצה"ל לא יוכל להכריע את חמאס (בהקשר זה, חשוב לציין שהחיילים בשטח, עד לדרגת תא"ל, הוכיחו את גבורתם העילאית והסבו נזקים טקטיים משמעותיים לחמאס). אפילו הרמטכ"ל האמריקאי צ'ארלס בראון והגנרל בדימוס דיוויד פטראוס מתחו ביקורת פומבית על תוכנית המלחמה של ישראל.
את עיקר ביקורתו מיקד איל בעובדה שנתניהו לא קידם תוכנית מדינית ל"יום שאחרי" וסירב להכניס "כוחות אחרים לרצועה, או פת"ח מתוך הרצועה". זו טענה כל כך הזויה, אבל משום שגלנט והלוי מפמפמים אותה שוב ושוב דרך דובריהם בתקשורת, חשוב להפריך אותה אחת ולתמיד.
גלנט עסק באופן אינטנסיבי בהחלפת השלטון האזרחי של חמאס ובמציאת מנגנון חלוקה לסיוע ההומניטרי שלא יהיה בשליטת חמאס. למרבה הצער, גלנט והלוי התנגדו לכיבוש מלא של הרצועה ולהקמת ממשל צבאי זמני שיעסוק באספקת הצרכים החיוניים של האוכלוסייה ובראשם חלוקת לחם ומים (אף שזו הדרך הישימה היחידה להכרעת חמאס הצבאי, למיטוט חמאס האזרחי ולהוצאת הסיוע ההומניטרי מידי חמאס).
במקום זה גלנט קידם מספר תוכניות "היום שאחרי" הזויות שלא היה להן סיכוי להצליח מלכתחילה: יצירת הנהגה חלופית "בראשות גורמים מקומיים שאינם עוינים את ישראל" (אמצע דצמבר); הפקדת האחריות השלטונית בידי "המנגנון האדמיניסטרטיבי הקיים ברצועת עזה" (תחילת ינואר); פיילוט "עזה צפון" בשכונת זייתון, שמבוסס על סוחרים עזתים שיהיו "מוקדי הכוח החדשים" ושעליהם יגנו "חמושים" מקומיים, כלומר חברי כנופיות חמושות (תחילת פברואר); הכנסת כוח רב־לאומי לרצועה שיורכב מגורמים חמושים שיגיעו משלוש מדינות ערביות באזור (סוף מרץ); חלוקת הרצועה ל"בועות הומניטריות" שבמסגרתן גורמים פלסטיניים שאינם קשורים לחמאס יקבלו אחריות על חלוקת סיוע הומניטרי בשכונות ספציפיות ויחומשו בנשק קל כדי שיוכלו לעמוד מול חמאס (אמצע מאי).
לתוכניות השונות של גלנט היו שני מאפיינים משותפים: כולן לקו בניתוק מוחלט מהמציאות וכולן, עד אחת, נכשלו כישלון חרוץ. איל מנסה לתרץ את כישלון תוכניותיו הפנטזיונריות של גלנט בתירוץ הכוזב כי "מי שהכשיל את הפיילוטים (של גלנט)… הוא נתניהו". אבל מה שהכשיל את הפיילוטים של גלנט היה המפגש שלהם עם המציאות. למעשה, נתניהו נתן לגלנט יד חופשית לקדם את רוב תוכניותיו והביע תמיכה בהן. אומנם רה"מ התנגד בתוקף להעברת כוחות רש"פ לרצועה, אבל חשוב להזכיר שהלוי וגלנט מעולם לא הציעו זאת.
בכל אופן, נתניהו לא היה מי שהכשיל את התוכניות שגלנט קידם. לא מאמינים לי? ובכן, זה מה שאיל עצמו כתב על פיילוט "עזה צפון" (על בסיס הדלפה שקיבל מגלנט): "שרי קבינט המלחמה, גם נתניהו, לא הביעו כל התנגדות ל'פיילוט עזה צפון' שהציג גלנט". ואכן, הפיילוט הוצא אל הפועל וסוחרים עזתים בצפון הרצועה קיבלו סיוע הומניטרי ישירות דרך ישראל כדי לעקוף את חמאס. אז לאיזה נדב איל צריך להאמין, לזה שכתב שנתניהו הכשיל את הפיילוטים של גלנט, או לזה שכתב שנתניהו לא הביע כל התנגדות לפיילוט של גלנט?
נרטיב "היום שאחרי" שגלנט והלוי מפיצים בשנה האחרונה כדי לתרץ את כישלונם, תמיד היה רק הולכת שולל, כי לא ניתן להעביר את השלטון ברצועה לכוח חיצוני או לכוח פנימי, לפני הכרעה צבאית של חמאס. והיות שתוכנית המלחמה של הלוי וגלנט מלכתחילה לא חתרה להכרעה מהירה של חמאס ולמעשה לא חתרה להכרעה בכלל, כל כוח אחר, פנימי או חיצוני, שישראל הייתה ממנה לשלוט ברצועה, היה מחוסל בידי חמאס. זו לא הערכה. זה כבר קרה בפועל, ויותר מפעם אחת.
כך, למשל, אחת התוכניות הפנטזיונריות שגלנט קידם, בתמיכה של הלוי, הייתה להעביר את השליטה האזרחית ברצועה לידי חמולות כמו דורמוש ואבו עמרה. הניסיון הזה הסתיים בכך שחמאס ערף את ראשיהם של מנהיגי החמולות האלו משום שניהלו מו"מ חשאי עם ישראל, וכתוצאה מכך כל ראשי החמולות נשבעו אמונים לחמאס.
לעומת זאת, פיילוט "עזה צפון" של גלנט והלוי היה הצלחה מסחררת – לחמאס. הסוחרים העזתים שגלנט והלוי העבירו להם את הסחורה, שילמו מס של 20% לחמאס (ארגון הטרור הרוויח חצי מיליארד דולר ממכירת הסיוע ההומניטרי לעזתים). הכספים האלו שימשו את ארגון הטרור לשימור שלטונו האזרחי ולגיוס מחבלים חדשים לשורותיו. עקב כך, צה"ל הפסיק את פיילוט הסוחרים של גלנט.
כתוצאה מכל המחדלים האלו של גלנט והלוי ונתניהו, המצב עתה ברצועה הוא שלחמאס יש שתי חטיבות מתפקדות (עם כ־8,000 לוחמים מיומנים), עוד 10,000 חמושים נוספים (חלקם גא"פ וחמולות) ועוד אלפי מגויסים חדשים, וחמאס שולט שליטה אזרחית מלאה. אגב, קצב הגיוס של חמאס גבוה מהקצב שבו צה"ל מחסל את מחבליו.
איל טוען שהקמת מנגנוני פיקוח על חלוקת המזון, כפי שאני מציע, מחייבת כיבוש מלא של הרצועה שהיה מצריך סד"כ עצום, השתלטות מבית אל בית, והתמודדות עם גרילה בממדים שרחוקים מכל דבר שישראל התמודדה מולו בעבר. אבל אם איל מאמין שצה"ל היה מתקשה עד כדי כך בהחלפת שלטון חמאס, איך הוא מאמין במקביל בפנטזיה שיש כוח של רש"פ, פת"ח מקומי או כוח בינלאומי שמסוגל להחליף את שלטון חמאס?
לכל אורך השנה האחרונה הסברתי שישראל צריכה להחזיק בשליטה הביטחונית ברצועה לשנים קדימה, אבל להעביר בתוך זמן לא רב את השליטה האזרחית לרש"פ (אחרי שתעבור רפורמה) שתעבוד בתיאום הדוק עם מדינות ערביות ידידותית. אבל לפני שאפשר יהיה להעביר את השליטה האזרחית לגורם אחר, חייבת להיות תקופת ביניים שבה צה"ל משלים את חיסול הכוח הצבאי של חמאס ומסיר את האחיזה של חמאס בשלטון האזרחי ובחלוקת הסיוע ההומניטרי.
איל מסביר כי "אם זה היה תלוי (במטכ"ל)… היו הולכים לעסקה במאי ומתפנים צפונה". אבל מה הייתה המשמעות של עסקה במאי? חמאס היה שולט היום בכל הרצועה, כולל מעבר רפיח וציר פילדלפי, כוחות חמאס היו במצב טוב הרבה יותר, ויחיא סנוואר ומוחמד דף היו עדיין בחיים; כוחות חיזבאללה היו פרוסים במלוא כוחם לאורך הגבול עם ישראל, חסן נסראללה לא היה מחוסל וכך גם כל בכירי חיזבאללה האחרים שהועזבו מהעולם; אמצעי הלחימה והמתקנים האסטרטגיים של הצבא הסורי לא היו מושמדים; מערך ההגנה האווירית של איראן לא היה סופג פגיעה אנושה, וההשפעה האיראנית במרחב הייתה נותרת חזקה מאי פעם.
במאי התנגדתי בכל תוקף לעסקת חטופים בשלבים, שהיא הרעה מכל העולמות, וקראתי לעסקה בשלב אחד, וזאת משום שחמאס היה משחרר רק כ-20 חטופים חיים בשלב הראשון וכל שאר החטופים היו הופכים לגלעד שליט או רון ארד, כי היה אז סיכוי אפסי שארגון הטרור יקיים את השלב השני של העסקה (באותה העת הייתי אחד מהמעטים שהחזיקו בעמדה זו).
עתה, אחרי שכוח חמאס נשחק, הנהגתו חוסלה ובעלי בריתו נפגעו קשות, הסיכוי שחמאס יעמוד בתנאי השלב השני של העסקה הוא עדיין נמוך, אבל כבר לא אפסי. מכיוון שאנחנו עומדים בפני תבוסה אסטרטגית מוחלטת, ומאחר שאין שום תוחלת בהמשך המלחמה, צריך להפסיקה ולהחזיר את החטופים, מהלך שיש בו ערך עצום מבחינה חברתית.
בשולי הדברים, איל מטיח בי את ההאשמה הנלעגת שאני רק "איפשהו מטיל אחריות על נתניהו, זה נעשה על הדרך". בשנה האחרונה האשמתי שוב ושוב את נתניהו באחריות העליונה לניהול הכושל של המלחמה, אבל לרל"ביסטים זה לא מספיק. גם אם הייתי הולך כל היום עם חולצה שעליה כתוב "אתה הראש, אתה אשם", אבל בנוסף היה כתוב על החולצה "גם גלנט והלוי אשמים", מבחינתם של הרל"ביסטים היה מדובר באמירות של ביביסט. הם כמו האולטראס של הפועל, שמבחינתם אם אתה רק 99% אנטי־מכבי, אז אתה מכביסט. לעומת זאת, איל וחבריו מעולם לא תבעו את התפטרותם של גלנט והלוי. ההפך הוא הנכון, הם התנגדו בתוקף לכך. מוסר כפול כבר אמרנו?
