דונלד טראמפ חשב את נשיאותו להיסטורית מן היום הראשון שלה, ב־2017. הוא התפאר שאחד הסנטורים המכובדים ביותר של מפלגתו, אורין האץ', אמר לו כי הוא משתווה, או מתקרב להשתוות, לנשיא הראשון ג'ורג' וושינגטון.
● פרשנות | לנחש את דונלד טראמפ: למה הוא מתכוון, מה הוא רוצה, והאם הוא מגזים (כמעט) תמיד
● אחוזת הענק שממנה מנהל טראמפ את העולם, עוד לפני שנכנס לתפקיד
הנסיבות של חזרתו לבית הלבן מחזקות את התיימרויותיו. רק פעם אחת נשיא שהפסיד בבחירות חזר אל הבית הלבן. זה קרה ב־1893. הנשיאות האמריקאית הייתה אז הרבה יותר חלשה, אמריקה הייתה הרבה פחות חשובה, והבחירות של 1892 לא שינו את מהלך ההיסטוריה.
עכשיו אין זה מן הנמנע שהן אמנם ישנו. היסטוריון של מלחמת האזרחים האמריקאית אומר לוול סטריט ג'ורנל כי אפשר שניצחון טראמפ הוא שווה ערך לניצחון לינקולן בבחירות של 1860. הבה נקווה שלא מפני שחודש אחד לאחר השבעת לינקולן פרצה מלחמת האזרחים.
ההיסטוריון הנ"ל מתכוון למשהו אחר: כדי להיבחר טראמפ הפך את היוצרות. הוא העביר לצידו מרכיבים חיוניים של המפלגה הדמוקרטית, שבלעדיהם היא תתקשה לנצח באיזשהן בחירות. אבל הוא עצמו מודה שהאפשרות הזאת תצטרך לעמוד במבחן הזמן. שורה של ניצחונות בדורות האחרונים העניקו רושם כוזב של "שינויים היסטוריים", שלא האריך ימים.
חוזר אל הכס השדוד
יש הבדל בולט אחד בין כניסת טראמפ לכניסתם של קודמיו: הכנה הרבה יותר ארוכה. זה ארבע שנים שהוא מתכונן. אחוזתו בפלורידה הפכה למשהו הקרוב להיות מקום מושבה של ממשלה גולה.
הבה נדמה אותו למלך אנגלי הממתין בקוצר רוח, אבל בוודאות להזמנה לחזור מן הגלות אל כס אבותיו; או מלך צרפתי, הנקרא להשיב על כנו את הסדר לאחר הפרעה מהפכנית עקובה מדם; או גנרל לטינו־אמריקאי זקן, המורשה לחזור אל כהונת הנשיא לאחר גלות ארוכה.
אינם דומים כל הנידונים לראיה. רק הגנרל, הלוא הוא חואן דומינגו פרון של ארגנטינה, היה יכול לטעון כי העם רוצה בחזרתו, והממסד הצבאי־פוליטי הוא זה המונע אותה. ההמונים היו מכורים לו, אפילו כאשר היה אסור להדפיס את שמו בעיתונים, או להתמודד תחת דגלו בבחירות. פרון חזר מאוחר מדי. הוא היה גווייה מהלכת. הוא מת רק תשעה חודשים ופחות לאחר השבעתו, אשתו היא שירשה אותו, והיא הצעידה את ארגנטינה אל אבדון.
האם טראמפ הוא לינקולן? האם הוא המלך צ'ארלס השני לבית סטיוארט? לואי ה־18 לבית בורבון? חואן דומינגו פרון?
לינקולן מפורסם בקריאתו לעם האמריקאי, בנאום השבעתו השני, ב־1865, "להימנע מזדון ולגלות נדיבות לב". מלחמת האזרחים עמדה להסתיים בתבוסה מלאה של המורדים הדרומיים. היא ארכה ארבע שנים, נהרגו בה 600 אלף ויותר, היא הניבה ייסורים וחורבן. רבים היו מוכנים לנקום בדרום ולהעניש בחומרה מיוחדת את מנהיגיו. "לא", אמר להם לינקולן.
האומנם מישהו מאמין שרוח הפיוס של לינקולן תצלח על דונלד טראמפ? סביר הרבה יותר, על יסוד אוסף ענקי של התבטאויות, שהוא עומד ללכת בדרכו של צ'ארלס השני באנגליה. הוא הוציא להורג כיד המסורת הטובה של זמנו. אויבי משפחתו נגררו, נתלו, סורסו, מעיהם הוצאו בעודם בחיים. גופותיהם של שלושה מבכירי מנהיגיהם הוצאו מקבריהם, נתלו ונערפו.
טראמפ, שאינו מסתיר את תאוות הנקם שלו כלפי אלה שהוא חושב לרודפיו, היה רוצה בהחלט לעשות מעשה צ'ארלס השני. הוא אפילו הציע להוציא להורג רמטכ"ל לשעבר, שהמרה את פיו. הוא קרא לגרש, או לאסור, או לתבוע לדין תובעים, שחקרו את מעשיו והעמידוהו למשפט.
חרדה ממשית מעיקה עכשיו על שורה של אנשים, שחוששים שיצטרכו לשכור עורכי דין למשפטים ארוכים, וייחקרו בידי הבולשת הפדרלית. רשימות ארוכות הוכנו במאר-א-לאגו, כאשר טראמפ עצמו נאלץ לשכור עורכי דין יקרים ולהתגונן מפני סוכני FBI שפשטו על אחוזתו כדי לחפש מסמכים סודיים. הוא השווה אותם עם הגסטפו, או עם השטאזי.
עמדת ההמתנה וחדר המלחמה
מאר א־לאגו לא הייתה רק אחוזתו. היא נעשתה עד מהרה עמדת ההמתנה וחדר המלחמה של המפלגה הרפובליקנית. מנהיגי המפלגה בקונגרס, ניצולי ההתקפה האלימה של 6 בינואר 2021, נאספו אל דגלו של טראמפ במהירות עוצרת נשימה. הם מיהרו להבין כי על אף תבוסתו בבחירות של 2020, ועל אף תפקיד ההסתה שמילא בהתקפת תומכיו על משכן הקונגרס, הוא מוסיף להיות בעל הבית של המפלגה הרפובליקנית.
לא היה כדבר הזה בהיסטוריה האמריקאית אולי מאז אנדרו ג'קסון, הנשיא השביעי של ארה"ב, לפני כמעט 200 שנה. נשיאים אמריקאים אינם מוסיפים להנהיג את מפלגותיהם לאחר תבוסתם, או לאחר פרישתם. למען האמת, למפלגות אמריקאיות אין מנהיג יחיד ומוסכם כאשר הן באופוזיציה. זה אחד ההבדלים הברורים ביניהן לבין מפלגות אירופיות, או ישראליות. זה משונה, מפני שדווקא באופוזיציה מפלגות זקוקות לידו המכוונת של מנהיג.
טראמפ הוא במובן הזה יחיד במינו. הרבה לפני בחירתו, על פיו נשק דבר במפלגה. הייתה תקופה קצרצרה שבה רפובליקנים קראו עליו תיגר בבחירות המקדימות. אבל האוויר יצא ממפרשיהם. עכשיו אין עליו עוררין. הוא נכנס אל הבית הלבן כטוען טבעי לכתר שנגזל ממנו. הוא עושה כן בידיעה מדויקת של מהלכיו הבאים.
שמענו בשבוע שעבר את אחד הסנטורים הרפובליקנים, ג'ון באראסו ממדינת יוטה, מכריז שערימת צווים נשיאותיים ממתינה לחתימת טראמפ כבר ביום הראשון. צווים כאלה הם הכלי בעל העוצמה הרבה ביותר הנתון בידי נשיא אמריקאי. באמצעותם הוא יכול לשלוט עד שהקונגרס יחוקק, אם בכלל; או עד שבתי משפט יפסלו את הצווים, אם בכלל.
חוץ מזה, שני בתי הקונגרס נמצאים בידי מפלגתו. זה קורה מפעם לפעם. זה קרה בשנתיים הראשונות של טראמפ עצמו, זה קרה לביידן, לאובמה, לבוש הבן, לקלינטון, לקרטר. לכולם היו רעיונות חקיקה נועזים, אבל איש מהם לא הגיע עם תוכניות כל כך מפורטות ורדיקליות לשנות את האופן שאמריקה מתנהלת.
התקפה כזאת על הסדר בדרך כלל עוזרת לכושר הריכוז של האופוזיציה, ונותנת טעם להתגייסותה. רדיקליות מופרזת המיטה תבוסה ניצחת על נשיאים שהתפתו לה, ומפלגותיהם איבדו את הרוב שלהן שנתיים אחר כך. נראה אם אלה יהיו התוצאות גם הפעם. הנסיבות אינן מבטיחות טובות לדמוקרטים המודחים. אין להם עוד השפעה ישירה על התנהלות הממשלה. כל מנופי-הכוח בוושינגטון נמצאים בידי הימין הנוקשה, כולל בית המשפט העליון. לדמוקרטים אין מלך גולה או ממשלה גולה, וטראמפ יערוף בעונג ניכר את גוויותיהם הפוליטיות.
