"ההשקעה בתשתיות היא האמצעי המרכזי לקידום המשק הישראלי לשם מיצוי פוטנציאל הצמיחה הגלום בו" – הציטוט הזה לא מגיע מחוגי השמאל הכלכלי-חברתי. למעשה, הוא לקוח מתוך ספר התקציב ל-2025. בניגוד לרוח הדברים האלה, נציג האגף יואב הכט אמר בוועדת הכספים ביום שלישי שעבר: "כדי לאפשר למשק לצמוח צריך להגביל את חלקה של הממשלה בתוצר, זה מנוע הצמיחה שלנו".
אף שקשה ליישב את הפער בין הציטוט מספר התקציב לדבריו של הכט, אמירתו אינה מפתיעה. ראש האגף יוגב גרדוס ביטא את אותה גישה מוקדם יותר השנה, והיא משקפת את מדיניות הצנע שאגף התקציבים מוביל במשך שנים רבות. ההיצמדות אל מדיניות הצנע חרף הנזקים הכלכליים והחברתיים שלה מעלה שאלות. השאלה אינה רק מדוע אנשי האגף התקציבים קובעים מדיניות במקום ליישם אותה, אלא מדוע אגף מקצועי אינו מתבסס על הראיות המדעיות?
התפקידים של הוצאה ממשלתית רבים. אחד מהם הוא שמירה על רמת ביקוש גבוהה שמניעה צמיחה כלכלית. מחקר שהתפרסם החודש באחד מכתבי העת הכלכליים החשובים ביותר בדק כיצד מחסור בביקוש משפיע על הצמיחה בטווח הארוך. החוקרים מצאו שזעזועים ברמת הביקוש, כלומר תקופות של פחיתה משמעותית בביקוש, משפיעים דרמטית על הפעילות הכלכלית בטווח הארוך. כשהכלכלה סובלת ממחסור גדול בביקוש, רמת התעסוקה וקצב הצמיחה יהיו נמוכים יותר.
הכלכלה הישראלית נמצאת בדיוק במצב כזה של האטה כלכלית. בעקבות המלחמה, התוצר הכלכלי צנח. לפי האומדן האחרון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, התוצר ברבעון השלישי של 2024 היה נמוך ביותר מ-5% בהשוואה לרבעון השלישי של 2023, טרם פרוץ המלחמה. זאת למרות התאוששות מסוימת בהשוואה לצניחה ברבעון האחרון של 2024, שבו פרצה המלחמה. יש לקוות שחתימת הסכם הפסקת האש בצפון תסייע לשיקום, אבל מדוע הממשלה נמנעת מתפקידה בשיקום זה?
המחקר המצוטט הוא רק אחד מני רבים. באוקטובר האחרון פרסמה קרן המטבע הבינלאומית מחקר המראה כיצד אותם צעדי צנע אשר האוצר מקדם פוגעים בביקוש, ולכן בצמיחה הכלכלית. ב-2023 הקרן פרסמה מחקר שקובע שקיצוצים בתקציב אינם משפרים את מצב החוב הציבורי כי הם פוגעים בצמיחה. מחקר מטא שבחן יותר מ-2,000 תוצאות מיותר מ-100 מחקרים קבע שהוצאה ממשלתית מאיצה צמיחה, במיוחד בתקופות של האטה כלכלית כמו זו שישראל סובלת ממנה.
עוד קבע המחקר שהוצאה על השקעות היא היעילה ביותר בהנעת צמיחה. זהו תפקיד חשוב נוסף של הוצאת הממשלה: בניית תשתיות כלכליות. יש הסכמה לגבי המחסור האדיר בתשתיות בישראל. בדו"ח על כלכלת ישראל מ-2023, ה-OECD הזהיר מפני מחסור ניכר בתשתיות בהשוואה לכלכלות מתקדמות. גם בנק ישראל הביע פעמים רבות את הצורך החיוני בהרחבה ניכרת של ההשקעה בתשתיות.
מחקר של פורום ארלוזורוב מ-2023 מראה כיצד מדיניות הצנע יוצרת את המחסור האדיר בתשתיות. מאות מיליארדי שקלים חסרים בתקציב כדי להשתוות לרמת ההוצאה הציבורית האזרחית (שאינה כוללת ביטחון) של כלכלות מתקדמות.
כיצד ניתן לממן את הרחבת ההוצאה הציבורית? על ידי הרחבת המיסוי, בדגש על השכבות העשירות, ועל ידי הרחבה מתונה של גיוס החוב. ישראל היא מהמדינות הכי פחות שוויוניות ב-OECD ונטל המס בה הוא מהנמוכים ביותר. מצב זה מדגיש את הצורך והיכולת בהרחבת המיסוי, בדגש על השכבות החזקות, כפי שהציע לאחרונה פרופ' מישל סטרבצ'ינסקי, לשעבר ראש חטיבת המחקר בבנק ישראל.
הרחבת גיוס החוב הגיונית אף היא, מכיוון שתביא לגידול בצמיחה וכך תמתן את ההשפעה על צבירת החוב. כפי שהסבירו בקרן המטבע הבינלאומית, צמצום הוצאה פוגע בצמיחה ולכן אינו משפר את מצב החוב הציבורי. הפגיעה בכלכלה גורמת לפגיעה בהכנסות ממסים ולצמצום התוצר. מאחר שהחוב נמדד באחוזי תוצר, כשהתוצר קטן, החוב הציבורי גדל. ההיגיון פועל בצורה זהה במצב ההפוך של הרחבת ההוצאה: הגידול בצמיחה משפר את ההכנסות ממסים ומקטין את החוב במונחי תוצר. התוצאה הסופית היא שבטווח הארוך, ניתן להרחיב את ההוצאה והחוב ולשמור על יחס חוב-תוצר נמוך יחסית.
לכל אלו כדאי להוסיף שישראל, אפילו לאחר המלחמה, נהנית מיחס חוב ציבורי לתוצר נמוך בהשוואה בינלאומית. לפי נתוני הבנק להסדרי סליקה בינלאומיים שיעור החוב הציבורי בכלכלות המתקדמות עמד על כ-100% מהתוצר ברבעון השני של 2024, לעומת כ-65% בישראל. במילים אחרות, אפילו הרחבה קלה של יחס החוב-תוצר תשאיר את ישראל במצב טוב מאוד בהשוואה בינלאומית.
אין ספק שבכלכלות מודרניות, המגזר הפרטי הוא המנוע של הכלכלה. אבל לממשלה יש תפקיד חשוב בהנחת היסודות לפעילות המגזר הפרטי, כפי שמראים למשל זוכי פרס הנובל הטריים במחקרם. ההוצאה הציבורית היא מרכיב חיוני ביסודות אלו, דרך שמירה על רמת ביקוש, במיוחד בזמנים קשים, ודרך בניית תשתיות כלכליות.
