החסמים המרכזיים לשימוש בשירותי הביטוח הלאומי במקרה של תאונת עבודה בקרב עובדים בענף הבניין, הם חשש מפני פיטורין, היעדר מודעות לזכויות, קשיי שפה, אי שיתוף פעולה מצד המעסיק וקשיים לעקוב אחר ההליכים המשפטיים – כך עולה ממחקר חדש שפרסם בשבוע שעבר (חמישי) המכון להגירה ולשילוב חברתי במרכז האקדמי רופין. המחקר ביקש לבחון את הגורמים והחסמים לתאונות עבודה ולקבלת זכויות אם קרו בקרב העובדים בענף.
המחקר, שאותו ערכו החוקרות פרופ' נונה קושנירוביץ' וד"ר אנדה ברק-ביאנקו במימון המוסד לביטוח לאומי, כלל סקר שנערך ביוני-נובמבר 2023 בקרב 151 עובדים בענף הבניין, מהם 50 עובדים ערבים ישראלים, 50 עובדים פלסטינים, 26 עובדים מסין ו-25 עובדים מאוקראינה. הסקר בוצע בשפת האם של העובדים.
המחקר מעלה כי בקרב העובדים הזרים שנפגעו בתאונות עבודה, רק מעטים פנו למוסד לביטוח לאומי לקבלת פיצויים. 12 מתוך 25 העובדים מאוקראינה דיווחו כי נפגעו בעבודתם, אולם רק שלושה מהם פנו לביטוח הלאומי (ושניים קיבלו פיצויים). 5 מתוך 26 העובדים הסינים נפגעו בתאונות עבודה, אך רק שניים מהם פנו לביטוח הלאומי, שניהם וקיבלו פיצויים. זאת, בקרב העובדים הערבים-ישראלים 16 מתוך 50 נפגעו בתאונת עבודה, 12 פנו למוסד לביטוח לאומי (75%) ו-9 אכן קיבלו פיצויים. בקרב 50 העובדים הפלסטינים 19 דיווחו שנפגעו בתאונת עבודה, 11 שפנו למוסד לביטוח לאומי (58%) ו-9 אכן פוצו.
מהנתונים עולה כי החסם העיקרי לניצול הזכויות הוא לא התהליך מול המוסד לביטוח לאומי משכבר התחיל, אלא עצם הגשת תביעה. חלק מהעובדים הזרים במחקר העידו כי לא היו מודעים לכך שהם מבוטחים במוסד לביטוח לאומי וזכאים לפיצויים אם ייפגעו מתאונה בעבודה, ואמרו שביטוח שכזה פחות מקובל בארץ המוצא שלהם. כמו כן, ציינו העובדים כי חסר להם מידע לגבי פרוצדורת מיצוי הזכויות.
עובדים מכל הקבוצות אמרו שאם המעסיק לא משתף פעולה – יש להם קושי להוכיח שהתאונה אכן קרתה, ולאלץ אותו לספק את המסמכים הנדרשים. הסוגיה הזו עלתה גם משיחות עם ארגונים העוזרים לעובדים להגיש תביעות.
המחקר בחן את חסמי הבטיחות המרכזיים באתרי הבנייה מנקודת מבטם של העובדים מהקבוצות השונות. על אף ש-100% מהעובדים הסינים אמרו שקיבלו ציוד בטיחות, 100% מהם אמרו גם שציוד הבטיחות האישי המסופק להם אינו מספק. כך למשל, עובדים סיפרו שנעלי העבודה והכפפות המסופקים להם נוטים להישחק, והמעסיק איננו מספק להם ציוד חלופי בתדירות גבוהה מספיק. כמו כן, כל העובדים מסין אמרו ששהפיקוח והתמיכה מצד ההנהלה על בטיחות אינם מספקים, ו-88% מהם דיווחו על תנאים גרועים במקום העבודה כחסם בטיחות.
בקרב העובדים מאוקראינה, 56% אמרו שתנאים גרועים במקום העבודה מסכנים את בטיחותם, 48% אמרו שהפיקוח והתמיכה אינם מספקים, ו-48% דיווחו שגורמים נפשיים או רגשיים מהווים חסם לבטיחות – בין היתר על רקע המלחמה באוקראינה.
בקרב העובדים הערבים הישראלים 76% דיווחו על פיקוח ותמיכה לא מספקים, 74% על תנאים גרועים ו-70% על חוסר בהכשרה מתאימה. העובדים הפלסטינים העידו אף הם על תנאים גרועים במקום העבודה (70%), ציוד בטיחותי אישי לא מספק (62%) וחוסר בהכשרה מתאימה (52%).
אחד הגורמים המשמעותיים לתאונות עבודה הוא עייפות, הנגרמת משעות עבודה ארוכות ומשעות ארוכות בדרך לעבודה וממנה. העובדים הסינים דיווחו על 12 שעות עבודה בממוצע, ועוד 1.2 שעת נסיעה לעבודה וממנה. העובדים האוקראינים דיווחו על 11.2 שעות עבודה בממוצע ו-1.7 שעות נסיעה; העובדים הפלסטינים דיווחו על 9 שעות עבודה ו-3.8 שעות נסיעה והעובדים הישראלים על 8.8 שעות עבודה ו-1.7 שעות נסיעה.
המחקר נערך בעת שבישראל היו כ-80 אלף עובדים פלסטינים בענף הבניין וכ-25 אלף עובדים זרים בענף הבניין. בעקבות המלחמה נאסרה כניסתם של העובדים הפלסטינים לישראל. מספר העובדים הזרים עלה, נכון לרבעון השלישי של 2024, לכ-44 אלף, וצפוי להמשיך ולעלות בשנים הקרובות במטרה לתת מענה למצוקת כוח האדם בענף. שהעובדים הזרים הנוספים מגיעים וצפויים להגיע גם ממדינות מהן טרם הגיעו עובדים זרים לענף זה, כמו הודו וסרי-לנקה, וגם במסלולי הבאה פרטיים בניגוד למסלול הביטלטרלי (בין-מדינתי) שהוא היחיד הקיים כיום. הנתונים מעולם מהמחקר עשויים לסייע להעריך את אתגרי הבטיחות ומיצוי הזכויות שמולם צפויים עובדים זרים המגיעים לענף להתמודד.
"ממצאי המחקר מדגישים את הצורך בגישה רב-ממדית לשיפור הבטיחות בענף הבנייה, תוך התחשבות בהבדלים בין קבוצות העובדים ואתגרי ההגירה" כתבו החוקרות. המלצותיהן כוללות עדכון של המסגרת הרגולטורית למניעת תאונות עבודה בענף; שיפור ההדרכות לעובדים; ומתן מענים לצרכי פרטניים של העובדים, לרבות בסוגיות של כשירות תרבותית והנגשה בשפת האם.
