לפני מספר שבועות דחה בג"ץ עתירה הדורשת למגן את הכפרים הבדואים הבלתי מוכרים בפזורת הנגב, מפני ירי רקטות, טילים וכטב"מים. את העתירה הגישו שבעה עותרים פרטיים והצטרפו אליהם עמותת יוזמות אברהם ועמותות נוספות כמו פורום דו-קיום בנגב, וכן האגודה לזכויות האזרח, רופאים לזכויות אדם ועוד.
לטענת העותרים לא קודמו פתרונות למיגון הפזורה הבדואית במשך השנים, ומאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל פתרונות המיגון לא עודכנו כמעט כלל. אמנם, הוצבו מספר אמצעי מיגון בשטחי הפזורה, אולם מדובר בכמות מעטה ביותר המותירה את רוב תושביה ללא אמצעי מיגון זמינים. מה גם, שהאמצעים שנוספו אינם תקניים, אינם יכולים להגן על התושבים מפני פגיעה ישירה וכלל לא הוסבר לתושבים כיצד להתגונן באמצעותם. נוסף על האמור, מרבית מוסדות החינוך והמרפאות בפזורה אינם ממוגנים לטענתם, וברוב המקומות אין מערכות אזעקה שיכולות להתריע מפני מתקפה ולא ברור אם מערכת "כיפת ברזל" אכן מגנה על הכפרים בפזורה.
סולימאן דרארג'ה מפזורת אל פורעה (הפזורה בה נפגעה הילדה במתקפה האיראנית), אומר היום (שלישי) למעריב: ״אנחנו נמצאים ליד ערד, מזרחית לכביש 40. אני כל החיים לא הרגשתי מאוים אף פעם לא היה סיכון אמיתי, אבל היום אני אבא לילדים ופתאום יש אזעקה במתקפה של איראן, הילדים כולם צעקו ופשוט לא ידענו לאן ללכת, היירוטים היו ממש מעלינו".
"כל התחושה הזאת שאתה חסר אונים ואתה לא יודע מה לעשות, אפשר להיפגע מרסיס ולמות, הילדים גם. מה שהפחיד את כולם היה הזיכרון כי בהתקפה הראשונה היה ירוט שדרך התקרה הרסיס עבר ופגע ישר במוח של הילדה, תמיד חושבים שזה יכול לקרות גם אצלנו".
סולימן מתוסכל, הוא אומר לנו: "אני בתור אחד שהלך והתגייס ותרם פתאום אני רואה את המדינה אומרת לך אתה לא שייך, אתה זה בסדר שתמות". עוד הוא מוסיף: "אנשים מאוכזבים ופגועים, אנשים אוהבים את המדינה אבל אף לא הרגישו כמו עכשיו את הגועל נפש שמסתובב אצלנו במדינה כמו עכשיו". לדבריו: "מי שעם המפתחות בידיים יכול לתת לנו מיגון, אבל הוא בוחר לשלוח מיגון למקום אחר".
שלושת השופטים שדנו בעתירה הגיעו למסקנה כי דין העתירה להידחות. לדעתם, למרות החובה העליונה שמוטלת על המדינה להגן על חייהם ושלמות גופם של אזרחיה ותושביה, "החובה האמורה תלוית נסיבות והיקפה בכל מקרה ומקרה נגזר ממגוון רחב של שיקולים ובהם שיקולים ביטחוניים, ציבוריים ותקציביים, ומצויה בליבת שיקול דעתן של הרשויות המוסמכות".
עוד ציינו השופטים כי מתוך תפיסת אחריות מרחיבה, פיקוד העורף ומשרדי ממשלה שונים פעלו ועודם פועלים בדרכים שונות על מנת לשפר את פערי המיגון בפזורה הבדואית. כך, מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל הוצבו ברחבי הפזורה, בהתאם לשיתופי פעולה עם משרדי ממשלה שונים, 98 מיגוניות (כאשר עתידות להיות מוצבות בתקופה הקרובה עוד 30 מיגוניות); 64 מגנני "הסקו" (בהם יכולים כאמור להתמגן עד 100 אנשים בשעת התרעה); וכן הוצב מרחב מוגן מוסדי במרפאת אחד הכפרים בפזורה. הצבת המיגוניות נעשתה בשטחים ציבוריים ומרכזיים בפזורה בהם יש ריכוז אוכלוסייה גבוה יחסית. כמו כן, 30 מבין מגנני ה"הסקו" הוצבו לאחר תיאום עם נציגי משפחות בפזורה ולאחר תכנון המתחשב בין היתר בהיקף אוכלוסייה וקרבה לריכוז אזורי מגורים".
תגובת המועצה לכפרים הלא מוכרים בנגב: "מדיניות כל הממשלות בעניין המיגון, ושתי החלטות מקוממות של בג"ץ בנושא, מוכיחות שמדינת ישראל רואה בבדואים אזרחים רק בתואר אך לא במהות. אחרי שביום הראשון למלחמה נהרגו שישה תושבי כפרים בדואיים, ובהתבסס על יעדי השיגורים מעזה בחודש הראשון למלחמה, חישבנו ומצאנו שהסיכוי של תושבי הכפרים הלא מוכרים להיפגע מפגיעת רקטות גבוה ביותר מפי אלפיים משל שאר האזרחים בישראל. לבנו עם אמינה אלחסוני בת ה-7 מאלפורעה, שספגה רסיס טיל לראשה, והפכה לפצועה היחידה במתקפה האיראנית הראשונה. היא כבר לא תחזור לעצמה.
"אם במציאות כזאת בג"ץ דוחה את העתירה לפתור את בעיית אי המיגון, הדבר מעיד בעיקר עליו. פסיקת בג"ץ היא מסוג ההחלטות שמאלצות את תושבי הכפרים לבנות ללא היתרים. שהקוראים ישפטו אם אפשר לגנות תושבים שיבנו ממ"דים ללא אישורים כדי להגן על ילדיהם".
יהודה קאפח, רכז דרום בתנועת רגבים מסר: "הפזורה הבדואית הבלתי חוקית מתפרשת על מאות אלפי דונמים בנגב, ולכן הדרישה להציב מיגונית בכל אחד מאלפי המקבצים הייתה בלתי סבירה מלכתחילה, ושימשה באופן ציני כלי בידי ארגוני שמאל קיצוני שעושים שמיניות באוויר במטרה להכפיש את מדינת ישראל ולצבוע אותה כגזענית ומפלה, בעוד היא מתאמצת לגשר על פערי המיגון בפזורה, ולתת מענה בסיסי גם למתחמים לא חוקיים. הפסיקה הגיונית, ברורה ומתבקשת, ויתרה מכך, היה ראוי כי הרכב השופטים מינץ, עמית וגרוסקופף יעמיד את אותם נצלנים על מקומם."
