הממשלה הזאת תקרוס בקרוב. זו לא משאלת לב, אלא ניתוח של הפער בין ההצהרות לתוצאות. הם לא מצליחים להחזיק את האינטרס הלאומי. הכישלון הוא בשלושה נושאים שקשורים למלחמה: החזרת החטופים בעזרת לחץ צבאי, הגדלת הצבא דרך גיוס חרדים ומשתמטים אחרים, ויצירת אמון רחב בין העם לממשלה.
ככל שעובר הזמן, כך מצטמצמים התירוצים והאשמים הפוטנציאליים בכישלונות. התפטרות הרמטכ"ל היא חלק מזה.
בשלב הזה היתה אמורה ועדת החקירה כבר להגיש מסקנות, אולי להקים במהירות ועדת משנה כדי לתת תשובות איך נכשלנו בהפעלת לחץ צבאי לשחרור החטופים. במהירות, מכיוון שלמרות הרצון שהחטופים יחזרו כמתוכנן, יש סבירות גבוהה שחמאס יפר את ההסכם ונידרש לתקן את הטעויות. זה, אגב, מה שקורה עכשיו בלבנון.
בפועל אין ועדת חקירה. הדרג הפוליטי פחדן ומנסה להתחמק מאחריות. הוא מעדיף עוד כישלונות מאשר שיבדקו מה היה כאן. התירוץ הוא המילה "ממלכתית", אבל זה רק תירוץ. האמת העירומה היא שהוא מסתתר עד יעבור זעם, ומה שנותר זה להשלים את מה שהם אמורים היו לעשות.
אז הנה כאן, שבוע אחרי אישור העסקה: ניתוח הכישלון. המילה כישלון מחייבת הסבר, למרות השמחה האדירה על שחרור הבנות. אחרי שנה וקצת של תמרון בשטח לשחרר מחבלים עם דם על הידיים, לסגת משטחים שולטים ללא פירוז מוחלט של הרצועה – למרות ההתרגשות על חזרת חטופים – זה כישלון. אין פה מאמץ לחפש אשמים, אלא מאמץ לוודא שלא חוזרים על אותן טעויות.
כרונולוגית, התקלה הראשונה שחייבים לבדוק היא היום שאחרי ההתנתקות. אפשר לשים בצד את ההחלטה הפוליטית ולהתמקד בגישה הביטחונית. מה היו הנחות המוצא לגבי השליטה בשטח? איך נוצרה הסכמה מוטעית על איום מצומצם, ומשם התירוצים לאורך שנים?
השנייה – התעצמות חמאס ומעגל ההברחות לרצועה דרך ציר פילדלפי, מעברים ישראליים והים.
השלישית – בניית מערכת מנהרות בגודל של מערכת המטרו בניו יורק. ב־14 בינואר 2018 נשא נתניהו נאום שבו אמר שהמוח היהודי מצא פתרון למנהרות. במועד מאוחר יותר אמר שהשמדנו את מרבית המנהור האסטרטגי של חמאס. כך טען גם הרמטכ"ל דאז. זה ערפל קרב שלא היה כמוהו או התרברבות ויהירות הזויות. ראש הממשלה, השב"כ, צה"ל – לכולם אחריות לכישלון מודיעיני אדיר.
רביעית – העברת כספים קטאריים לחמאס מכלל ממשלות ישראל, כשברובן נתניהו ישב בראש. הכסף שימש ליצירת התשתית של חמאס, לבניית המפקדות ולהכנות להסתרת החטופים.
חמישית – סיוע הומניטרי. ישראל העבירה לחמאס מתחילת התמרון מזון וסיוע במיליארדי שקלים. זה המנוע לגיוס פעילים נוספים. בגלל החשש לנהל שיח על תוכניות מעשיות, הוחלט לא לאמץ תוכניות חלופיות לריכוז אוכלוסייה. הסיוע ההומניטרי אפשר לחמאס להחזיק מעמד.
שישית – אמון הציבור. חלק גדול מהלחץ ברחוב נבע מחוסר אמון אדיר במקבלי ההחלטות. העובדה שמתחילת המלחמה לא עמדו שרי הממשלה ואמרו "אנחנו אחראים, נשלם מחיר, אבל עכשיו תנו לנו את הזמן להילחם", הובילה לכך שחלקים גדולים בציבור ראו בהם מעכבי עסקה. האמת היא שחמאס הוא זה שמנע עסקה, ניהל מלחמה פסיכולוגית וחיכה למחיר גבוה יותר. כשאין אמון ציבורי, יש לחץ ציבורי.
הלוי ופינקלמן עמדו בסכנות, התרחקו מהמשפחה ובסוף הפכו להיות שדרת הפיקוד של הצבא. איש לא הופך למפקד פלוגה או גדוד בגלל המשכורות. האג'נדה היחידה שיש לו זו ציונות
שביעית – שחיקת הכוחות ועצירת כל מהלך לגיוס. במלחמה הזאת נהרגו ונפצעו חיילים שהתגייסו אחרי שהמלחמה התחילה. השחיקה עצומה. ראש אכ"א דיבר על צורך מיידי ב־7,000 חיילים. ממשלת ישראל פעלה הפוך. הצרכים הפוליטיים הובילו אותה במקום הצרכים המבצעיים. כתוצאה מכך היכולת לשלוט בשטח הצטמצמה.
שמינית – יחסי דרג מדיני־צבא. הצבא כשל בכל קריטריון אפשרי. מעליו הדרג המדיני שכשל. במקום לתקן, הממשלה בחרה להפוך את הצבא לשק חבטות. זה לא הוגן, אבל בעיקר עיקֵּר כל אחריות עתידית. בדמוקרטיה הדרג המדיני מורה לצבא מה לעשות, והוא גם אחראי לתוצאות. כל תוצאה. תמיד.
אחרי סבב המילואים האחרון התקשרתי לכמה חברים שלי ששימשו מג"דים בעבר, ואמרתי להם שלמדתי להעריך אותם מחדש ואני רוצה להגיד תודה. אף פעם לא חשבתי שזה כל כך כבד וקשה פיזית ונפשית להיות מג"ד במילואים. משימה אדירה, חשובה, אבל עם מחיר כבד.
בכלל, יש בישראל נוהל של אנשים שאומרים תודה למשרתים, כמו בארה"ב. תודה על השירות שלך. זה יבוא שיש לשבח ומחמם את הלב.
השבוע, כשהודיעו הרמטכ"ל ואלוף פיקוד דרום על התפטרותם, כתבתי להם תודה על שנות שירות ארוכות והקרבה. הם אחראים למה שקרה כמו הדרג המדיני, אבל גם הם היו בשוחות וסיכנו את חייהם שנים ארוכות. היו כאלה שקיללו אותם. אני אף פעם לא יודע אם זה מבצע השפעה איראני שנועד לזרוע פה הרס ושנאה פנימית או אנשים אמיתיים, אבל אני מרגיש צורך לוודא שכולם יידעו.
האנשים האלה היו חיילים מעולים פעם, הם יצאו בגלל זה לקורס קצינים, הם היו מפקדים מעולים, טחנו קווים ומבצעים, עמדו בסכנות, התרחקו מהמשפחה ומהילדים ובסוף הפכו להיות שדרת הפיקוד של הצבא. הם עשו את זה כי האמינו במדינה. איש לא הופך למפקד פלוגה או מג"ד בגלל המשכורות. האג'נדה היחידה שיש לו זו ציונות. הם טעו ויש להם אחריות מלאה, אבל לא יכול להיות שאין הבנה של מה שעשו והקריבו.
העובדה שיש פה הרבה ישראלים שלא משרתים בצבא מובילה לנתק. מעבר לחוצפה של כאלה שמשתמטים, להעיר למשרתים, יש גם טעות אדירה בראיית הצבא כמקצוע נטו. צה"ל תפקידו להציל את ישראל. כשהוא נכשל, אנחנו נכשלים. אם לא נוודא שיש שם אנשים טובים, הכי טובים, אם לא נתמוך בשדרה הפיקודית הבכירה – אנחנו לא נחזיק מעמד.
אז תודה על השירות והמסירות. ועדת החקירה תבחן את כולם.
פינה טובה: בתקופה האחרונה אני משתתף בהקמת מכינה חדשה בשם "אחים", בעוטף עזה, לזכרם של רס"ן אריאל בן משה, מפל"ג בסיירת מטכ"ל, ורס"ן חן בוכריס, סגן מפקד מגלן. בתהליך פגשתי שוב תורמים שפותחים את כיסם ומקדמים טוב בארץ. אגב, עדיין אפשר לתרום לגיוס המונים.
כל זה הקדמה לקרן פילנתרופית שהבינה זאת והשיקה פרויקט, שבו היא נותנת 50 אלף שקלים לעמותה כדי להתחיל גיוס המונים עם יעד של חצי מיליון שקלים.
המענק, שמגיע עם ליווי מקצועי של קרן צליר ומומחי JGive, כולל גם חבילת הפקה ושיווק. "המטרה שלנו היא להעצים את החברה האזרחית בישראל באמצעות מודל חדשני שמביא השראה מתעשיית ההייטק". היוזמה נולדה מתוך הפעילות במהלך המלחמה, כמו חמ"ל MedisonAID ופרויקט "באנו לצפון" בקריית שמונה. "פגשנו יוזמות משמעותיות שחסר להן ההון הראשוני לקמפיינים מקצועיים ומניבים", מסבירים. בשנת 2025 תבחר הקרן 15 עמותות שיקבלו הזדמנות. והלוואי שכל נר ידליק נרות אחרים.
